<h1>פירוש התפילות לר"י ב"ר יקר</h1>
<h2>דף ז.</h2>
ואם בא לבער החמץ מברך על ביעור חמץ, ביטול הוא דאורייתא דכתיב תשביתו, ואין מברכין על הבטול שאין מברכין על דבר שיכול לבטל בלב. אבל חכמים ציוו לבטל בידים ובנר, וכתוב שאל אביך ויגדך. ולכן מברכין על בעור חמץ. ואין לתמוה לברך על בדיקת חמץ, לפי שלא הצריכו לבדוק אלא כדי שיבערנו אחר כך, ואם יבדקנו ויניחנו מה הועילה בדיקתו. נמצא שהבדיקה אינה גמר המצוה ואין מברכין אלא על גמר המצוה. ואם תאמר, אם כן לא יברך עד למחר שיבער, זה אין לומר, דכיון דהצריכו חכמים לבדוק מן הלילה, מאז היא תחלת המצוה. ומן הדין לא היה לו לדבר ולהפסיק בין הבדיקה והביעור, אלא הם אמרו והם אמרו, והם שצוו לבדוק מהתחלת הלילה וגם קבעו הביעור למחר בארבע שעות לדעת כן כוונו כמו כן, שיוכל לדבר ולהפסיק בין זמן לזמן. כי מי יוכל להיות שלא ידבר כל הלילה וגם למחר עד שליש היום. והכי נמי אמרינן בהדלקת נר חנוכה שצריך להדליק שמונה לילות, ואיך יעשה ליל שבת, שהרי צריך להדליק נר חנוכה קודם שידליק נר שבת ויקבל שבת עליו, שאם קבל שבת עליו לא יוכל אחר כך להדליק נר חנוכה. ואם כן הדליק שתי פעמים יום ששי. אלא ודאי הם אמרו שידליק שמונה לילות, והם אמרו שידליק בששי בערב שבת קודם שיקבל שבת, דבענין אחר לא יוכל לעשות. ואם באת לומר שאין לחוש לכל זה, דכיון שנתן בנר הרבה שמן זמן אף אחר שיכנס שבת, זה אין לומר, דמכל מקום אין סרך מערב שבת, והא באותה שעה שהתחיל להדליק לא התחיל עדיין המצוה. אלא מאי אית לך למימר כיון דהתחלת הדלקה זו שמתחיל ערב שבת לצורך מה שידליק היא ולכך יכול לברך. ואע"פ שידבר ויפסיק בדבור קודם שהתחיל להדליק בשבת, הלכך יכול לברך מתחלת הבדיקה, כיון שהיא לצורך הביעור, אע"פ שהבדיקה עצמה אינה מצוה בלא ביעור.
<h2>דף ז:</h2>
בפורים כשבאו לקרות את המגילה מברך על מקרא מגילה ע"ש ונקרא בספר ואע"פ שיוצא בשמיעה, וכיוצא בדבר יש מקומות שמברכין על תקיעת שופר אע"פ שיוצא בשמיעה. ואע"ג דאיכא למימר שאני התם דכת' כשמעכם את קול השופר ובמגלה לא כתב שמיעה. וברכה שבסוף הקריאה כך היא, בא"י אמ"ה האל הרב את ריבנו ע"ש כי ה' ירב ריבם וקבע את קובעיהם נפש והוא לקח את נפשו, ואמר האל על שם כי אל הוא לשון חוזק לענין נקמה כדכת' אל נקמות ה'. והדן את דיננו, אע"פ שכתוב אין דן דינו למזור הוא דן את דיננו, והנוקם את נקמתינו כדכת' האל הנותן נקמות לי וידבר עמים תרתי וגם המתים וע"כ אמר האל. והנפרע לנו מצרינו לשון חכמים כמו עתיד ליפרע ממי שחוזר בדיבורו. והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו ע"ש כעל גמולות כעל ישלם חימה לצריו גמול לאויביו. ולכך אמר צרינו ואויבינו. בא"י הנפרע לעמו ישראל האל המושיע. חוזקו ע"ש ה' הושיענו מצרינו ונקמנו מהם. וזהו שכתב אכן אתה אל מסתתר אלהי ישראל מושיע וזהו (שם) [שאומ'] אל המושיע. ויש שאין פותחין ברכה זו בברוך שאין המגילה מפסקת, וכמו כן אומ' אמת ויציב ואינו מתחיל בברוך, שק"ש אינו מפסיק. וכן ישתבח אינו מתחיל בברוך, דפסוקי דזימרא אינן מפסיקין, והעיקר להתחיל בברכה אחר המגילה מידי דהוה אסוף ברכת התורה שק"ש מפסקת. וזהו הטעם שאין כל הקהל קורין כי אם אחד הקורא בתורה ואין אומ' המגילה כי אם האחד והאחרים שומעין המקרא והמגלה ומשיחין שיחת חולין כמה פעמים אינו מותר להם. והוי הפסק גמור לכל הקהל, ולכך מתחיל בברוך ברכה שבסוף קריאתה, ולכך כמו כן מתחיל המפטיר בברוך אחר ההפטרה, לפי שאין כולם אומרים ההפטרה כי האחד. ומעט יש בקהל מן השומעים ההפטרה כולה או שלא ידבר בנתים ויפסיק שמיעתו, אבל הכל אמ' ברוך שאמר ופסוקי דזימרא וישתבח, ואין הקהל פוטרין עצמן על ידי אחד, וכן כולם אומרים אהבה רבה וק"ש ואמת ויציב ונקראת ממש סמוכה לחברתה לכל היודע להתפלל. וכן יהללוך אינו מתחיל בברוך, כי כל הקהל היודעים לומר הלל אומ' אותו ואין סומכין על החזן, לכך אין ההלל הפסק בין ברכת ההלל לברכת יהללוך.
ואחר שנעשים החופה ועושים סעודה שבעה ימים כדאמר בפרקי דר' אליעזר כשנשא יעקב את לאה עשה משתה שבעת ימים, דכתוב מלא שבוע זאת. אומרים בברכת המזון, שהשמחה במעונו, ר"ל, השמחה שאנו משמחין חתן וכלה לא מאתנו השמחה כי השמחה במעונו, כלומר שאין לפניו עצבות. ולפניו רקיע ששמו מעון, ושם נהרי ששון נהרי שמחה. ומצות הזוג שלנו הוא גם על זה שאמר הקב"ה לשבת כנסת ישראל היא בן זוגך והוא צדיק יסוד עולם ומשם באות כל הרוחות וכל הנשמות ולכך עיקר בשבת על שם שנתן לשבת בן זוג. וכן הוא בבראשית רבה [י"א ט'] אמרה השבת לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג. אמר לה הקב"ה כנסת ישראל בן זוגך. ולכך הרגילו העולם לעשות נשואין בשבת אחר שנתבטל ב"ד שהיו דנים על טענת דמים ובתולים ולזכור אותה השמחה הגדולה שהיה במעון שלו נברך שמך על השמחה שהיה במעונו. וגם באדם וחוה נטל הקב"ה כוס של ברכה וברכן.
ואם בא לכסות הדם אומר על כסוי הדם בעפר. ע"ש ושפך את דמו וכסהו בעפר. ויש אומרים לכסות דם בעפר. ואמ' בתנחומה זמן הקב"ה לקין שני עופות (טמאים) [טהורים] הרג אחד מהם את חברו, וחפר בידו וקברו. ומהם למד קין וחפר וקבר את הבל לפיכך זכו העופות לכסות את דמן.
ואם בא לערב חצרות או בתים או מבואות, או לערב שבת ליום טוב, מברך על מצות עירוב, על שם שמערב הרשויות להיות אחת. ולא מצינו שום ברכה שיאמר על מצות כמו שאומר כאן. חוץ מן התפילין של ראש שאומר על מצות תפלין. מצות תפלין יש לפרש לפי שכבר בירך על של יד להניח תפלין הוצרך לשנות, ברכה הבאה בתפלין של ראש, לפי שקרוב היה שיפטר על ידי ברכה ראשונה. ועל מצות עירוב ע"ש כי אינו יכול לערב תחומין כי אם לדבר מצוה. וכן בירושלמי אומר [סוכה פ"ג ה"ד] יום ראשון מצות לולב מכאן ואילך מברך על מצות זקנים. כך היא הברכה כמו שפירש רבינו חיים, לפי שבא להבדיל בין הברכה שהיא של תורה והוא יום ראשון, ובין ברכה של יום שני שהוא דרבנן. הילכך כיון שבירך יום ראשון על נטילת לולב יברך למחר [בשינוי] קצת ויאמר על מצות זקנים. והיכן וצונו מדכתוב לא תסור. וכן יש לומר בכל ברכות שהן דרבנן.
ואם בא לשחוט מברך על השחיטה על שם ושחטתם בזה ואכלתם אמרי' במדבר רבה שעור ארכו שנים עשר אצבעות כמנין בזה. וזהו למצוה, אבל לעכב חוץ לצואר כמלא צואר אם הביא ולא הוליך או הוליך ולא הביא.
ואם מתעטף בציצית אומר, ברוך להתעטף בציצית. עטוף לשון חכמים ומתרגמינן שים ידך בחיקך שדי [שוי] ידך בעטפך. ואין יכול לתת ידו בחיקו עד שיהיה לבוש. שאם אינו לבוש אין לו חיק. וכל שכן אם יש לו כמו גלימה ויש לו ארבע כנפות יוצא ידי עטוף שיותר יש לו חיק סתם על ידי הגלימא מעל ידי הטלית העשוי כמין סדין. ועוד מצינו עטיפה אפילו במלבוש סתם כדא' בבראשית רבה [י"א ב'] ויברך אלהים את יום השביעי, ברכו במן ברכו בעטיפה ברכו במלבוש שבת. וכשיש גוטלא [גונילא] וחלוק וגנאיה בכלם יש כבוד שבת כמו בגלימא וטלית. ואם תרצה לומר שאין כבוד שבת כי [אם] העליון הנכר, זה אינו נראה, ואפי' כן מכל מקום הראשון [נ"א הקאפון] עליונו הוא. ומעטפות דכתו' בישעי' בתכשיטי נשים לא ידענו בבירור איך עשויין. והא דאמרינן [מו"ק כ"ד ע"א] כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאל אינה עטיפה, גבי אבל הוא. אבל אין לדמות עטיפת הגוף לעטיפת הראש, כי אותו של אבל עטיפת הראש הוא. וגם עטוף הוא מעשרה דברים שנאמרו בכוס של ברכה [ברכות נ"א ע"א] ואין סברא לומר שיהא צריך להתעטף כעטיפת ישמעאל. אלא ודאי גבי אבל שאני, אבל בברכה אינו צריך לעטוף כל כך, אלא שיהא ראשו מכוסה כמנהג רבותינו שנותנין סודר בראשם. ולא יברך בגלוי הראש. ועטוף הציצית אינו לא מענין זה ולא מענין זה, אלא כל בגד שמכסה גופו קורא עטוף. שהרי כתוב על כנפי בגדיהם ומשמעו כל בגדי ובלבד שיתכסה בה דכתוב אשר תכסה בה. ואע"פ דשיעור טלית הוא כדי שיתכסה בה קטן ראשו ורובו, אינו אלא שיעור בעלמא, לפי שלפעמים מכסה ממנו ראשו ופשיטא אפי' לא יכסה ראשו מן הטלית אסור ללבשו בלא ציצית, אלא ודאי יש לומר כל בגד שרגילות הוא שמתכסין ממנו לפעמים, כגון דרך ענוי [ענוה] או בשביל הקור או להגן מן החמה ואלו הן טלית עליוני או הגלימות שקורין קאפונ"ש ודאי אותן חייבין בציצית כיון דכתוב אשר תכסה בה. אבל החלוקין שקורין [קאמישנש] או הגנאיי"ש שיש להם ארבע כנפות או הגונילא"ש כמו כן שאין דרך לתת אותם על ראשם אם לא הנערים דרך הפקר, לא קרינן בהו אשר תכסה כלל ופטורין מן הציצית, אבל לא מצינן למימר שהתחתונים קרויין מלבוש והעליוני נקרא מכסה דכתוב אשר תכסה בה ולא נקרא מלבוש. ועל כן מברכין להתעטף, זה אינו, דהא כמו כן כתוב ולא ילבשו עוד אדרת שער למען כחש, [ונדרש על הטליתות שלובשין ומראין עצמן כאילו חסידים למען כחש לחביריהם] (להכחיש) ולגנוב אשר להם ולכפור את פקדונם כההיא דירושלמי דאמ' גבי תפלין [ברכות פ"ב ה"ג] לא הימנית לך אלא לאילין דברישך. והעקר הוא, כי בין בתורה בין בנביאים וכלשון חכמים כל מקום שהזכיר מלבוש [כולל] עליוני ותחתוני כגון לא תלבש שעטנז, ולפעמים עליוני כגון לא ילבש גבר שמלת, וכן לא ילבשו עוד אדרת, ולעולם כסות הוא עליוני. ואם מזכיר בדבור אחד לבוש (או) כסות, הלבוש תחתון והכסות העליון. ויש בני אדם שלבם נוקפם על החלוקים ועל הגוטל"ש [הגונילא"ש] ותופרין אותן מאחוריהן או מעגלין אותן אחד מן הכנפות, ונראה ממנחות שפטורין הן, שהרי אין להן ארבע כנפות, אבל בעיני פטורים הם לגמרי בלא תפירה ועגול. והא דאמר' [ר"ה י"ז ע"ב] מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור, ושליח צבור לובשו עליון, ועוד הא דאמרינן במנחות [ק"ט ע"ב] כל יום הכפורים מצאתי זקן אחד בבית קדשי הקדשים לובש לבנים ומתעטף לבנים, מכלל שקורא התחתונים מלבוש, והעליוני עטוף. וכדאמ' נמי [קידושין מ' ע"ב] מי שלבו נוקפו [תקפו] ילך במקום רחוק וילבש שחורים ויתכסה שחורים, נמצא שהתחתון קרוי מלבוש והעליון כסות. וכתוב אשר תכסה בה והיינו בלשון רבותינו שהתחתון מלבוש והעליון עטוף. וכן תרגם יונתן יעטני עטפני. וכתוב נמי בירמי' ועטה את ארץ מצרים כאשר יעטה הרועה את בגדו, ומתרגמינן וידוקון ית ארעא דמצרים כמה דמתעטף רעיא בלבושיה, משמע בגד עליון.
והמטביל כלים מברך על הטבלת כלים, לפי שהמטביל כלים מצווה להטבילם ואין הכלים מצווים. ולכך אין אומ' על טבילת כלים. ואין לומר על הטבילה בסתם כמו הטובל עצמו לפי דכיון שהוא מטביל דבר אחר שהוא עצמו אינו חייב כגון כלים, צריך שיאמר מה הוא מטביל, כמו המל את העבד אומר למול את העבדים. והמל את הגר אומר למול את הגרים, לפי שהם אינם חייבים למול עצמם ולא יבואו לכלל חיוב לעולם כל זמן שהם עבדים וגוים. אבל בני ישראל מברכים המוהלים על המילה בסתם לפי שהם חייבים למול עצמם כשיהיו גדולים. וגר ועבד המל את עצמו מברך על המילה לאחר שנמולו, לפי שלא נצטוו קודם שנמולו, אבל קבלו על עצמם למול ולא נכנסו עדיין לכלל חיוב לומר קודם מילה אקב"ו.
ונראה כמו כן בזמן שהיה בית המקדש קיים והיו נותנין מחצית השקל היו מברכין, אקב"ו לתת מחצית השקל. דהכי נמי אמר בבראשית רבה אמר הקב"ה אתם מכרתם בנה של רחל בחמש סלעים לפיכך כל אחד מגיעו בקע לגולגולת. פי' עשרה היו שמכרוהו בחמש שקלים. נמצא חלק כל אחד מחצית השקל.
כשמניח מזוזה מברך, אשר קדשנו במצותיו וצונו לקבוע מזוזה. ואע"ג דכתוב וכתבתם, הכתיבה אינה עיקר המצוה כי אם הקביעה. וליכא למימר וכתבתם [ר"ל וכתבתם] על האבנים, שבמזוזה (כד)ילפינן בגזרה שוה דבעינן ספר, ותיבה וכתבתם ר"ל שתהא כתיבה תמה והכי אמרינן במנחות.
לובש תפילין ומברך להניח תפילין על של יד שמניח תחלה. יש אומרים להניח [רפה בנון של להניח] כגון ביום הניח ה' לך. אבל בגמ' דידן אומר בכמה מקומות מניחין תפלין בדגש הנו"ן וכיון שמניחו שם כל היום אם ירצה שיכא בהו שפיר דמי הנחה בדגש מלשון עזיבה, ואין להקפיד. ועוד כתוב והניחה שם על מכונתה בדגש הנון, ואינו לשון עזיבה ממש כי אם מנוחה קיימת. ועל פסוק זה חברו בתפילין ברכה זו. כי תפילין נתונין בקבורת ובין העינים ועל מכונתם. ולכך אומרים להניח תפילין בדגש. וכן והניחם על אדמתם ולא שייך [הנחה ברפה] כי אם על עצבון ורוגז, כגון ביום הניח ה' לך מעצבך ומרוגזך או הנחה מעייפות, כגון הניחו לעייף או הנחה מאויבים. דכתיב בהניח ה' לך מאויביך וכולם הן הנחת רוח, אבל בהנחת גוף או דבר על מקום לא שייך הנחה בדגש. וכן והניחו על המזבח בבכורים אע"פ שחוזר מיד ואוכלם. ומה שאין אנו מבקשין לקשור לפי שהקשירה היא ברצועות, ועיקר המצוה בכתבי הבתים להניחם בזרועו ובראשו. ואם שח בין תפלה לתפלה מברכין שתים. יש מפרשים שמברך על של ראש על מצות תפילין אפילו לא שח. ולא שייך לומר להניח כי אם בתחלת ההנחה, וכבר הניח של יד. ואם שח מברך על של ראש שתים, [להניח] ועל מצות תפילין. ופירשנו בירושלמי בברכות דמשמע שיש לברך על שתיהם קודם שיניחם כלל אפילו של יד. ומברך להניח בשביל אותם של יד. ועל מצות בשביל אותם של ראש. ואחר כך יניח של יד ואחר של ראש כי הם שתי מצוות הצריכות להיות יחד. והוי מדי דהוה אמצה שמברך המוציא על השלימה [נ"ב הפרוסה] ועל אכילת מצה על הבצועה [נ"ב השלמה] ואינו אוכל עד שעשה שתי הברכות. והרבה הארכנו שם. ובתנחומא [בא י"ד] מפרש שמברך ברכה אחרת על של ראש ואמ' שכל תפלה צריכה [ב'] ברכות ועולות לזו ולזו. ואם שח צריך לחזור ולברך [שתיהם] על של ראש, וחוזר מעורכי המלחמה. ואם אמר קדושה או אמן יהא שמיה רבה אינו חוזר, אבל חוזר ומברך שתים. ור"ש פי' שח שיחת חולין מברך שתים. משמע הא אם לא שח שיחת חולין לא יחזור ויברך. על של יד שייך לומר להניח דמשמע על מכון דכתיב והוניחה שם על מכונתה. וכתוב וקשרתם לאות על ידיך ונקשר הוא בזרוע ואינו יכול ליפול. אבל של ראש אינו כי אם מצח בעלמא בלא הדוק. והיינו והיו לטוטפות, ואין אדם יכול להדקן בראש ולכך מברכין על מצות תפילין. דכתוב לעיל מינייהו אשר אנכי מצוך היום.
ליל שני של פסח מברכין אקב"ו על ספירת העומר. [ותימה הוא שהיה לנו לומר על ספירת הימים] כי ספירת העומר אינו שום דיבור והיה לנו לומר על ספירה לעומר או על ספירת הימים. ועוד למה אין מברכין שתי ברכות, אחת לימים ואחת לשבועות. שהרי הם שתי מצות, והרי הן כתפלין של יד ושל ראש דאיכא מאן דמברך שתי ברכות אפי' לא שח. ועוד אין אנו סופרים י"ד שהם שתי שבועות והיום כ"א שהם ג' שבועות, והיה לנו לומר היום י"ד והיום ב' שבועות. אבל מה לנו לומר שהם שתי שבועות. וכי אין אנו יודעים שארבעה עשר יום הם ב' שבועות. [ונ"ל] לפי דכתוב תספרו חמשים יום מהחל חרמש בקמה. וכתוב נמי מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. נמצא שלא נכתבה ספירת שבועות כי אם גבי עומר. אבל ספירת הימים לא כתיבא גבי עומר. נמצא דספירת הימים מן התורה אפי' בזמן הזה. וספירת שבועות בזמן דאיכא עומר, והיו מברכין על זה ועל זה בזמן שבית המקדש קיים, והיינו דכתוב עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום, דהוה ליה למכתב עד מחרת. אלא ר"ל, ממחרת תספור ועד מחרת לומר שלא תלה מיום הביאכם אלא ממחרת. ובזמן הזה סופרים אנו לשבועות זכר למקדש, ובדבר שהוא זכר למקדש לבד אין מברכין עליו מידי דהוה אכריכה דליל הפסח ואערבה דשביעי של סכות. לכך אנו אומרים שהם כך וכך שבועות, להראות שאין זו ספירה ממש. ואם היו סופרים ממש כמו שהיו עושין בזמן דאיכא עומר היה נראה שהברכה מהדרא אף אספירה דשבועות ולכך א' במנחות פרק ר' ישמעאל אמר אביי מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי. כלומר יש לנו להזכיר שבועי אגב שצריך לומר יומי מן התורה. (ואמינא) [ואמימר] מני יומי ולא מני שבועי אמ' זכר למקדש הוא, פי' בספירת השבועות אינה כי אם זכר למקדש. ולכך לא היה מונה שבועות עם ברכת הימים. אבל אין לפרש ששניהם זכר למקדש דא"כ למה מונה הימים יותר מהשבועות. ודוגמא דהא הוי פרק הרואה [נ"ד ע"א] כי הוה מטי לערבות או' ברוך שעשה לי נסים במקום הזה ובגמל. אע"פ שאינו מחויב עכשיו על הגמל, שהוא היה מזכירו אגב ניסא דערבות.
מוהל הבא למול מברך על המילה ע"ש דכתוב וביום השמיני ימול. ואין לברך על הפריעה אחר כך, דהיא גופה שמה מילה דכתיב ומול את בני ישראל שנית.
נטל ידיו מברך על נטילת ידים. מעין אנטל שהוא כלי ועל שם שצריך כלי לחומרא דומיא דכהן מברך על נטילת מעין אנטל שנקרא כלי ואף בעל כח גברא. ולא ידעינן דבר מפורש בתלמוד. ואם טובל ידיו בנהר מברך על טבילת ידים, ואם מנקה אותן בצרור יברך על נקיות ידים. ע"ש בנקיון כפי. וכל הטבילות והנטילות מברך אדם בין נטילה לנגוב. גזרה משום טבילת גר, משום דקודם טבילה אכתי גברי לא חזי. וכאן מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו היכן צונו מדרבנן משום סרך תרומה. וכתוב ולא תסור. והוי אותה נטילה כקדוש ידיו ורגליו שמקדש לעבודה. ולכך בעינן שיטול שתי ידיו כאחת, דומיא דקדוש למצוה ודיעבד יצא אפילו אחת אחת, כדמוכח בגיטין. ואע"ג דשאר ברכות של מעלה הוו דרבנן, אפילו הכי לא שייך בהן לשון קידוש, דלא הוו אותן ברכות משום טהרה כמו נטילת ידים.
סוף דבר, אין אדם יודע לומ' טעם השוה על מטבע הברכות על דבר זה כי מברכין להניח תפלין ולהתעטף בציצית ולקבוע מזוזה ולישב בסוכה ולשמוע בקול שופר. ועוד יש כיוצא בהם המתחילות בלמ"ד כאשר כתבנו. ויש המתחילות בעל כגון על נטילת לולב, על נטילת ידים. ויש אומ' על תקיעת שופר, על ביעור חמץ, וכיוצא בהם הרבה. והרבה גאונים נשאו ונתנו בדבר, ולכל טעם וטעם יש לתמוה ולא נמצא טעמם שוה בכל. גם מברכין על הטבילה בסתם. ומברכין על טבילת כלים בפרט. ומברכין על המילה בסתם ומברכין על מילת גרים ועל מילת עבדים בפרט. ולדברים אלו אחרונים יכול אדם לתת טעם כאשר פירשנו אף בענינים אחרים לפי הלבבות.
על הלולב מברך, על נטילת לולב. כמו לקיחה, דכתוב ולקחתם. ונטילה לשון חכמים היא, במקום לקיחה, כדאמרינן נוטל את לולבו. ועוד ע"ש שהוא מעלה ומוריד, וכתוב וינטלם וינשאם כל ימי עולם. לכך אומר לשון נטילה שהיא הרמה, וגם מדכתוב אשר הונף ואשר הורם דאמ' בקרבנות מעלה ומוריד מלשון הורם, וינטלם הוא כמו וירימם וכפל לשון הוא של וינשאם. הגאונים חולקים אם יברך כל פעם שהוא נוטלו אם יש שם הפסק כמו שמברכין בסוכה. ובירושלמי דברכות [פ"ג ה"ד] אמר ומברכין עליו כל שעה שהוא נוטלו.
על הסוכה מברך לישב בסוכה. על שם בסכות תשבו. ואפי' מיושב יכול לברך, והוי שפיר קודם לעשייתה, שהרי תשבו ר"ל תעכבו, שהרי מצות הסכה הוי מעומד כמו מיושב. ואין לומר שיברך קודם שיכנס בסכה מטעם קודם לעשייתן, וכי היכי שיכול ליכנס ולעמוד הכי נמי יכול לישב קודם הברכה, שכל זמן שלא שהה שם, או שהה שם ולא עשה עדיין מה שהוא רוצה לעשות כגון לישון או לאכול או לקרוא בתורה, הוי שפיר קודם לעשייתן ויכול לברך קודם שישהה ויתעכב (כי בסכת שישן וקודם שיאכל) שהישיבה שיושב שם אינה אלא הכנה על מה שרוצה לעשות שם. אבל אם נכנס שם לנוח בלבד בסוכה ולישיבה בלבד, מיד שישב חייב שיברך קודם שישהא ויתעכב, כי בסוכות תשבו ר"ל תתעכבו כדרך שעושה אדם בדירת ביתו שנכנס שם להתעכב ולשהות. או אם בדעתו לעמוד שם ולא לישב ולעשות שום דבר, כי אם העמידה, יברך לישב קודם שישהא בעמידתו ואינה ברכה לבטלה כשאומר לישב. ואין לו לומר לעמוד בסוכה כי אם לישב שהוא לשון הפסוק. ותחת צל סוכה נזכה [להא] דאמ' בבראשית רבה [ויק"ר כ"ה ב'] עתיד הקב"ה לעשות צל חופות לבעלי מצות אצל בני תורה.
על השופר מברך, לשמוע בקול שופר. ובכל צרפת מברכין על תקיעת שופר, ע"ש ותקעתם. וכתוב תתקעו ולא תריעו. ואם תתמה כיון דכתוב תתקעו איך יוצאין בשמיעה. כיון דכתיב בשמעכם את קול השופר משמע דכל דין שופר בשמיעה תליא מילתא. ואע"פ דפסוק זה אינו על ראש השנה, גלויי מילתא בעלמא הוא. וכן מברכין על מקרא מגילה אע"פ שיוצאין בשמיעה, ואעפ"כ מקרא מעלה דרבנן היא הן אמרו והן אמרו.
על התרומה מברך להפריש תרומה ע"ש תרימו תרומה, ומתרגמינן תפרשון אפרשותא. וזהו הלשון דאמ' בתנחומא [תרומה ד'] אמ' הקב"ה אם לא תפרישו תרומה לכהן, לי אתם גוזלין, דכתוב ויקחו לי תרומה. אבל אין לומר להפריש חלה כי שם חלה היא עוגה. ויש אומרים שאם כן היה לנו לברך "על התרומה", שרוצה לומר על ההפרשה, ומה לו לומר להפריש תרומה להכפיל לשונו. שאע"פ דכתיב תרימו תרומה, תרומה דמברך לא היה לו לכפול בחנם. ועוד, אם בא לכפול יאמר להרים תרומה כלשון הפסוק שאומר תרימו, או כלשון חכמים שאומ' לתרום. לכך מברכין [להפריש] חלה ר"ל שיפרישו עוגה שלמה שלא יבצעו אחת מהן דאמר ממנו ולא מן המחובר.
ברכת טבילה כשכלה או שאר נשים או בעלי קריין טובלין מברכין, בא"י אמ"ה אקב"ו על הטבילה. ע"ש וטובל בשמן רגלו.
גוי שקבל על עצמו שלא לעבוד ע"ז לא יברך כשיטבול עד אחר הטבילה דאכתי גברא לא חזי. וכן אמרו הגאונים. ואע"פ שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז ושאר מצות, אינו כלום, שהרי לא נכנסו ישראל לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים [כריתות ט' ע"א]. וכן נראה שאשה שאינה יודעת לטבול כגון שוטה, וכל שכן שאינה יודעת לברך ובעינן לה דעת מטביל, יברך המטביל או המטבלת על הטבילה ולא יאמ' על הטב(י)לה, דלא גרעה אותה [שוטה] מן התינוק שמברכין עליו על המילה לפי שיבא לכלל שיהא חייב [הוא עצמו] וכל שכן השוטה הזו שחייבת היא אלא שאין לה דעת ואיפשר שתחזור לדעתה. ואעפ"כ אין לדמות ברכת מילה לשאר ברכות, שאין יכולים לומר לשון אחר וזה הלשון הוא בין למול את עצמו אפי' הוא גדול בין לאדם שמל את אחרים. אבל בין הטבילה והטב(י)לה יש חלוק גדול.
כשמטבלין הגר או העבד יש לומר על טבילת גרים, ועל טבילת עבדים או על הטבלת גרים ועל הטבלת עבדים. שהרי (אין) הגר והעבד עדיין אין חייבין בטבילה זו כל זמן שלא נתגיירו [ולא נשתחררו]. אבל המגייר והאדון נכנסו לכלל חיוב, ולא שייך לומר על טבילה [אלא] אם כן הטובל עצמו חייב. שהרי טבילה אין הפועל יוצא כי אם בעצמו דכתוב וטובל בשמן רגלו. אבל לשון שאומ' על המילה לשון שוה הוא בין למל עצמו בין למל את חבירו. ופועל יוצא הוא שהידים מלים את האבר.
<h2>דף נד.</h2>
ובענין זה מבדילין על הכוס ועושין יקנה"ז. בפרקי ר' אליעזר [פ"כ] ראה אדם בין השמשות שנשתלח לו עמוד של אש ושמח בלבו וברך בורא מאורי האש. וכשהרחיק ידיו מאור האש אמר עכשיו אני יודע שנבדל יום קדש מיום החול, למה, שאסור להבעיר אש ביום שבת. ובירך המבדיל בין קודש לחול בין אור לחשך. ר' מונא אמר חייב אדם להבדיל בכוס של יין לאור האש, פיר' כשמסתכל בכוס היין לאור האש. וכיון שמרחיק ידיו מן האש אומר המבדיל בין קדש לחול, ואם אין לו יין פושט ידיו לאור האש ומסתכל בצפרניו שהן לבנות יותר מן הגוף ואומר בורא מאורי האש. וכיון שמרחיק את האש אומר המבדיל בין קדש לחול. נראה מכאן דכיון שיש לו כוס של יין יש לו להסתכל בכוס לאור האש, ואינו צריך להסתכל בצפרניו. ולכך יש לו לעיין תחלה בלובן הצפורן ואחר כך בבשר, להזהר שלא יחטא, ויזהר כי אדם הראשון חטא והיה [כלו] לבוש צפורן, וכשחטא נסתלק צפורן מלבוש וענן הכבוד. ונראה כלו בשר, ולא נשתייר צפורן, כי אם בראשי ידיו ורגליו. כך הוא בפרקי דר' אליעזר [פי"ד] מה היה לבושו של אדם הראשון עור וצפורן וענן כבוד מכסה עליו. וכיון שחטא שאכל מפירות האילן פשט עור צפורן מעליו ונסתלק ענן כבוד מעליו וראה עצמו ערום.
בעלמא דברא כרעותיה, וכן אומר בעל הכל יתגדל שאומ' קודם קריאת ספר תורה. ואומ' שם בעולמות שברא העולם הזה והעולם הבא כרצונו וכרצון כל יראיו וכרצון כל עמו בית ישראל. וכן במעריב אומר כרצונו בורא יומם ולילה, לפי שכשברא עולמו נמלך בנפשותם של צדיקים, כדאמרינן בבראשית רבה, אבל גן עדן שזהו העולם הבא נברא קודם שנברא העולם. כדאמרינן בנדרים [ל"ט ע"ב] ובפסחים. לכך אמר כרעותיה בקדיש וכרצונו בעל הכל, בשביל גן עדן שהוא העולם הבא. ואומר וכרצון כל יראיו בשביל עולם זה שנמלך בנפשותם של צדיקים כשברא עולם זה. ובעל הכל שאומר כרצונו אומר כך בשביל שהזכיר העולם הבא ואמר וכרצון כל יראיו בשביל שהזכיר העולם הזה וזהו גן עדן שנברא בערב שבת ונמלך באדם ועם המלאכים. וזהו מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. לכך אומר וכרצון כל עמו [בית] ישראל, יראיו על העולם הזה שהזכיר וכרצון כל עמו בית ישראל אמר אח"כ. ר"ל אם יזכו.
<h2>דף נו.</h2>
ואחר יוצר וקדושה אנו אומרים אהבה רבה שתקנו חכמים שתי ברכות לפני קריאת שמע. ומה שאנו אומרים אל מלך נאמן בתחלת ק"ש מפני שהוא להשלים רמ"ח תיבות בקריאת שמע והקדוש ברוך הוא ישמר לך רמ"ח אברים שלך. ותימה הוא שהרי בין פרשת שמע ופרשת והיה אם שמוע ופרשת ציצית אינם כל כך, שהרי פרשת שמע מ"ח תיבות, ופרשת והיה אם שמוע קכ"ד תיבות ופרשת ציצית ס"ט תיבות עדיין חסר ט' תיבות מרמ"ח. ואם תאמר אל מלך נאמן מן החשבון, עדיין חסר ו' תיבות. ולכך צריך למנות ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד עם אל מלך נאמן יהיו רמ"ח. ולכך הוסיפו לומר אל מלך נאמן יותר מתיבות אחרות, לפי שאמן הוא אל מלך נאמן כדאמרינן בשבת וקאי אסיום שאמר הבוחר בעמו ישראל באהבה. ועוד יש לפרש שבקש יעקב לגלות את הקץ ונסתם ממנו ולכך אין ק' וצ' בשנים עשר שבטים ובשביל שלא יהא יעקב סבור עתה לא יאמינו בני שיהיה קץ לגלותם ויהיו סבורים שיהיו לעולם בגלות, מיד אמרו בניו אל תטעה בנו, כי אל מלך נאמן שאמר לגאלנו. ואפילו לא יגלה לנו הקץ בוטחים אנו בו. ואמרו מיד שמע ישראל וגו'. שמור מצותי וחיה, (עמוד) [שמור] רמ"ח ותוכל לעמוד. מכלל שאף מן התורה ידוע שיש כאן רמ"ח תיבות וכמו [שנאמר] ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כך נאמר אל מלך נאמן וזהו תקנת חכמים.
א—ל מלך נאמן שמע ישראל, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ואהבת את ה' א—להיך. ויש כאן רמ"ח תיבות עד ה' א—להיכם אמת עם א—ל מלך נאמן וברוך שם, לשמור רמ"ח אברים שבאדם כדאמרינן בתנחומא ובשאר אגדות. ואע"פ שצריך לקרותו עוד על מטתו. דאמרי' במדרש תלים ומייתי לה בירושלמי תניא הקורא קרית שמע בבית הכנסת שחרית יצא ידי חובתו. ערבית לא יצא ידי חובתו, אלא אם כן חוזר וקורא על מטתו. מה טעם, כדי להבריח את המזיקים. לכך יש אומרים אותו כולו על מטתו עד א—להיכם אמת, לומר כל הרמ"ח תיבות לשמור כל רמ"ח אבריו דכתיב שמור מצותי וחיה. שמור רמ"ח תיבות שלי ואשמור רמ"ח אברים שלך. ויש שאינן מדברין על מטתם אחר שקרא שמע דאמרינן בירושלמי ר' פלוני הוא וקרי וחזר וקרי עד דפקע גו שינתיה. ובני יעקב אמרו א—ל מלך נאמן פי' שאע"פ שנסתם הקץ מיעקב אבינו שהיה רוצה לגלותו לנו, א—ל מלך נאמן שיגאלנו, ואפי' יתמהמה חכה לו. ויעקב אמר ברוך שם כבוד וגו' ולכך הם רמ"ח עם א—ל מלך נאמן, ואין זו תקנה חדשה של חכמים כי בשעה שאמר יעקב ברוך שם וגו' אמרו בניו אמן. שאם היתה תקנת חכמים שסידרו התפלה, איך אמרו שק"ש הוא רמ"ח תיבות ע"ש העתיד לתקן. ועוד יש לפרש לפי שיש בק"ש י"א ה' הויה ונקראין באד' לפיכך נחשב ע"ש לשתי תיבות והוו הט' להשלים החשבון, ונתנו עוד שנים כנגד שנים צירים שיש באשה כדאמרינן בערכין. ואע"פ שיש לה עוד ב' דלתות, אין לרמוז, דפשיטא אין צירים בלא דלתות.
ולפי שסיים בלשון בחירה אומר אל מלך נאמן דכת' למען ה' אשר נאמן קדוש ישראל ויבחרך. ועל זה נמי אמר אל מלך נאמן כי יתן לנו את הארץ בעבור שאנו מיחדים אותו שהוא אחד כמו אחד היה אברהם ויירש את הארץ. ויעקב אמר לבניו אל תהרהרו על הבורא שאמר לך ולזרעך אתן את הארץ הזאת ולא נתן, דעו שאל מלך נאמן הוא, והשיבו לו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ויש ראיה במכילתא על זה ופירשנוהו למעלה. ויש לתמוה שהרי אין רמ"ח תיבות בק"ש בלי אל מלך נאמן, ולא מצינו בשום מקום מאמרו כמו שמצינו שמע ישראל שאמרוהו בני יעקב וברוך שם שאמרו יעקב וכיון דאל מלך נאמן הוא מחשבון רמ"ח אין לומר דאנשי כנסת הגדולה תיקנוהו, דהא כתוב שמור מצותי וחיה ודרשינן שמר רמ"ח תיבות כנגד רמ"ח איברים לשמירה מפני המזיקין ואומ' ק"ש. שמע ישראל כל אחד מבני יעקב היה עושה התראה לחבירו ליחד השם, ולכך אמר לשון שמיעה. כדאמרינן במדרש רות שמעה עמי ואדברה, אמר ר' יוחנן אין מעידים אלא בשומע.
נטל אוכל וברך עליו (ונשרה) [ונשרף], נוטל אחר ומברך עליו אפי' הוא מינו, ואומר על הזכרת השם הראשון ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שלא להוציא שם שמים לבטלה. כך הוא בירושלמי. משמע מכאן שכל הזכרת שם שאדם מוציא לבטלה בין בברכה בין בלא ברכה, אם בשוגג, הוא עצמו כשיזכור צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ואם לא זכר או שאינו סבור לומר לבטלה צריך לאחרים השומעים אותו לומר ברוך שם. ודבר [זה] יש לנו ללמוד מיעקב שהיו בניו סבורים שהוא חושדן ואמרו שמע ישראל. תדע שאין בלבנו אלא אחד. ויעקב היה יודע כמו כן, ועל כן נראה בעיניו כי לבטלה הזכירוהו. ואפי' היה יעקב טועה והיה סבור שהיה בהם כפירה והשיבו ה' אלהינו ה' אחד, הזכרה לבטלה היא, שהרי לא היו חייבין עכשיו להזכיר שם שמים. ואם יעקב היה חושדן יוציאו עצמן מן החשד בלא הזכרה. ולכך אמר יעקב ברוך שם. ואנו אחר שאנו אומרים בכל יום שמע ישראל אנו אומרים ברוך שם, לא מפני שהזכרנוהו לבטלה, אלא מפני שאמרו יעקב. אע"פ שלא אמרו משה. ואם לא שאנו אומרים ברוך שם לא נמצא רמ"ח תיבות בקרית שמע לשמור רמ"ח אברים. אבל הוא משלימן עם אל מלך נאמן, כמו שפרשנו במקומו.
<h2>דף פז:</h2>
ומה שעושה קדיש בלשון ארמי ע"ש שאין מלאכי השרת מכירין לשון ארמי [שבת י"ב ע"ב]. וישראל מחזיקין לעצמן מעלה יתירה כאשר יודעין לשבח שבח שאין מלאכי השרת יודעין. ועיקר טעם שאין מכירין ר"ל שאין רוצין לשאת אותה התפלה לפני הקב"ה, לפי שלשון ארמי היא לשון צח וקצר וקרוב והיו צריכין המתפללין להניח לשון הקודש בעבור לשון ארמי ויהא גנאי ללשון הקודש. וזהו דאמרינן מפני מה הגלה הקב"ה את ישראל לבבל מפני שקרוב לשונם ללשון תורה. ולא מצינו לפרש שאינן מכירין אותו ממש, שאם מכירין לשון לעז ושאר לשונות, כל שכן שמכירין ארמית. ודוקא יחיד, אבל צבור כיון דשכינה עמהן יכולין להתפלל בלשון ארמי, כמו מחי ומסי ונטורי תרעי כדמתרץ בשבת שני חולה דשכינה עמו, אבל שמנה עשרה וכל תפלה קבועה שתקנו חכמים ליחיד כמו לצבור, אין שם כלל ארמית. והיינו דאמרינן בסוטה [ל"ג ע"א] ותפלה בכל לשון. והאמר רב אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי. לא קשיא הא ביחיד הא בצבור. ומקשין והא תני' יוחנן כהן גדול שמע קול מבית קדשי הקדשים שהיה אומר נצחו טלייא דאזלו לקרבא לאנטוכיא. ושוב מעשה בשמעון הצדיק ששמע קול מבית קדשי הקדשים דהוה אמר סנאה לאתאה להיכלא. ובלשון ארמי שמעום. איבעית אימא גבריאל הוה, דאמ' מר בא גבריאל ללמדו שבעים לשון. והכי פי' דמקשה הכי, אם כן היכי יצא בת קול בלשון ארמי ולא דבר בת קול בלשון הקודש, וכ"ש אם יצא קול בלשון אחר שאינו לשון הקודש ולא לשון ארמי שהיה מקשה איך דבר בת קול בלשון אחר שאינו לשון קודש ולא לשון אחר. והיה סבור שהבת קול מדבר לעצמו כאדם המתאונן. ומשני שאני בת קול שעשוי להשמיע לכל העם ואין זה מלאך השרת, וכולם מכירים ארמי יותר מלשון הקודש. ואיבעית אימא גבריאל היה. כלומר ואם קשה בעיניך לומר שבת קול לא הוי מלאך השרת, תוכל לתרץ דאותו בת קול גבריאל הוה שממונה בכך ללמד שבעים לשון לבני אדם ואם כן יכול להיות שהשמיע לשון ארמי. ועוד נוכל לפרש שאין מלאכי השרת מכירין שום לשון בעולם רק לשון הקודש שזהו לשון המלאכים. ופי' אמר רב אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, פי' אפילו בלשון ארמי, ואע"פ שהוא קרוב ללשון הקודש, ולכך נתקנה כל תפלה קבועה שהיא שוה בין ליחיד בין לציבור להיות בלשון הקודש, כדי שיהיה היחיד נשמע כשיתפלל. אבל אין לומר קדיש ויקום פורקן כי אם בציבור. ולכך יכול להיות בלשון ארמי. וכן מחי ומסי ונטרי תרעא אין אומרים כי אם בציבור וכיוצא בהן. ולפי פי' זה אין הנשים נשמעות בלשון לעז כשהן מתפללות ביחיד. שאין המלאכים מביאין לפני הקב"ה שום לשון כי אם לשון הקודש שהם מכירים, אבל בציבור ששכינה שם יכולות להתפלל בכל לשון, כדשני בסוטה לא קשי' כאן ביחיד כאן בציבור. והיינו דאמרינן בפרק קמא דשבת דשני חולה דשכינה עמו, פי' מתפללין עליו אפילו לשון ארמי, והוא הדין בלשון אחר. אבל אם מתפללות בדמעה או צועקות על אונאה (או) [אז] אינן צריכות שיקבלו מלאכים את תפלתן שהרי שערי דמעה ושערי אונאה לא ננעלו [ב"מ נ"ט ע"א]. והוא הדין אם מתפללות בכוון גדול מתוך צרה, נשמעת היא אע"פ שאין מלאכים מכירין לשונה, שהרי מנשה היה מתפלל בלשון הקודש מתוך תשובתו קבל ה' את תפלתו בעל כרחן של המלאכים [ש]היו מסתמין החלונות שברקיע שלא תכנס תפלתו וחתר הקב"ה ברקיע וקבל תפלתו [סנהדרין ק"ג ע"א]. ויש עוד לפרש כי באותו זמן היה לשון העולם לדבר בלשון ארמי, ולכך תקנו לקרות הפרשה אחד תרגום עם שנים מקרא כדי שיבינו העולם בלשונם פירוש המקרא. ואעפ["כ] חייבו לומר המקרא פעם אחד יותר מן התרגום לפי שלשון הקודש הוא דבר שבקדושה עשו קריאתו עקר. ולכך כל זמן שאנו מדברים בעקר השבח להקב"ה לא יכולנו לשנות המקרא שהוא לשון תורה ולשון נביאים וכתובים בלשון הקודש ולאומרו בלשון ארמית כלשון קודש. ולכך (באו) [ראו] רבותינו כי לא יכלו לתקן יוצר ושמנה עשרה ומעריב ושום תפלה בשום לשון אחר, וכל שכן בלשון ארמי, כדאמר רב [שבת י"ב ע"ב] אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי לפי שאין מלאכי השרת מכירין אותו. ואע"פ שכך היתה תקנתם שיבינו כל מה שהחזן אומר בשביל הקהל ואע"פ שתפלה היא מהדברים הנאמרים בכל לשון, לא רצו חכמים לתקנה כי אם בלשון הקדש כגון מקרא בכורים וחליצה ושאר דברים הרבה. ולכך באו מסדרי התפלה והוסיפו פתיחה אחת מדעתם. שלא אמרו אברהם יצחק ויעקב, וחברוה בתחלת תפלתם ובסוף תפלתם בלשון ארמי לקדש שמו של הקב"ה בלשונם, ושהם עצמם יבינו ויענו אמן יהא שמיה רבה שלא היו יודעין לענות שום דבר בלשון הקדש. אבל החזן צריך שיתחיל יתגדל ויתקדש שהוא לשון הקדש כיון שהוא עקר השבח כמו שנמצא בפסוק שנאמר והתגדלתי והתקדשתי, ומיד אומר שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא, שהוא תוספת שלנו וכונתנו שיבינו העולם. ומיד אומר ויתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל. וכל אלו לשון קדש הם והם עיקר השבחים. ולכך לא יכולנו לשנותם בלשון ארמי, ולכך אומר שמיה דקודשא בריך הוא לעילא מן כל ברכתא ושירתא תושבחתא ונחמתא דאמירן בעלמא ואמרו אמן. ותוספת זו היא משלנו. וכמו כן הוסיפו לומר יהא שמיה רבה כלו בלשון ארמי. וכן תתקבל צלותהון, לפי שאין שם שבח להקב"ה ולכך חברוהו כלו בלשון ארמי כדי שיבינו. ולא עשינו שנוי בתפלת האבות כלל אפילו תיבה אחת לדבר בלשון ארמי. ואע"פ שהיה צורך גדול לעם שתהיינה כל תפלותינו בלשון ארמי [כדי שיבינו הם ואם לא היו יראים רבותינו לשנות היו מתקנים להתפלל כל תפלתנו בלשון ארמי ולכך] לא נתקן שום תפלה לומר ואמרו אמן כי אם בזאת, לפי שאם אינם מבינים לשון הקודש יהא אמן יתומה אם יאמרו אמן. אבל כולם היו מבינים ארמי ולכך מצוה לכלם ואמרו אמן. ולכך אומר נמי בתוך קדיש אמן יהא שמיה וגו' כי כלם מבינים. ושום עם הארץ שאינו מבין מה שהחזן אומר, או נשים שאינם יודעים להתפלל אפילו בלע"ז, מבינות הן איזה ברכה אומר החזן, והוי כמו שהחזן מניף בסודרין שכלן אומרים אמן על כל ברכה וברכה. ולכך אומר בתלמוד [שבת קי"ט ע"ב] כל העונה אמן יהא שמיה רבה, משמע שאמן מחובר למטה. לפי שאף יתגדל ויתקדש לא הבינו ואומרים אמן על מברך שאומרים אחר כך. ולכך חוזר ואומר כך יתברך שמבינין אותו כיון שאמרו מברך. ורוצין העונין לומר ידענו שאמרת שבחים להקב"ה ולא הבננו אותו שבח. אמן כן יעשה ה'. ואומר אחר כך ויתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא וכו' וכל המבינים לשון הקודש ועונין אמן על כלם, ואותם שאין מבינים כי אם ארמי עונין אמן איתברך שאמר תחלה, והם מבינים אותו כיון שאמרו כלם יהא שמיה רבא מברך ויתברך הוא מעין מברך. וכן ישתבח ארמית. דכתוב נשבח ונודה. וכן יתרומם ויתהדר כדכתיב בדניאל מרומם ומהדר. אבל יתפאר ויתנשא ויתעלה ויתהלל אינו לשון ארמית. ועל הארמית אומר בסוף, ואמרו אמן. ואומר בסוף התפלה תתקבל צלותהון ובעותהון דכל ישראל, דאמ' במדרש תלים [פי"ט] שהמלאך ממתין עד לאחר שהתפללו כלם ומחבר כל התפלות ועושה מהן עטרה לראש קונו ואח"כ אומר יהא שמי' רבה לקבל שלום ממנו בלשון ארמית. ויש כאן שלש עשרה עקרי שבח כנגד שלש עשרה מדות. וכנגדן הביאו שלש עשרה דברים למשכן תכלת וארגמן וגו'. ושלש עשרה דברים עשה להם הקב"ה במצרים. ואלבישך רקמה ואנעלך תחש וגו' ושלש עשרה דברים יתן להם הקב"ה לעתיד, ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה וגו'. השלש עשרה של כאן אלו הן, יתגדל ויתקדש וימליך מלכותיה [וישתבח] ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל. שירתא ונחמתא, יש כאן שלש עשרה שבחים לשמו של מקום. כלומר לשם יה, כנגד שלש עשרה מדות. ע"ש כי הוא ושמו ומדותיו הכל אחד ע"ש אני ה' הוא שמי. ומן הדין היה לומר וימלך בלשון הקודש, כמו השאר, אלא לפי שהיה לו לומר מלכותיה בלשון ארמי ולא היה נאה לומר וימלוך מלכותיה. חצי דבור בלשון הקדש וחציו בלשון ארמי. ושירתא אינו לשון שבח של רבוי וגדול, כי אין [כבודו של מקום] וישר להקב"ה בלשון יתפעל ולא יתנחם מנחמתא, כי אין כבודו של מקום לומר לו יתנחם ושום נביא לא אמר כך. ותושבחתא נמי שאמרו בלשון ארמי, לפי שכבר אמר ישתבח בלשון הקדש. לא חשש אם חזר ואמר בלשון ארמי.
<h2>דף צט:</h2>
הא לחמא ענייא. כזה היה הלחם שאכלו אבותינו במצרים. כל דכפין ייתי וייכול, ממצה (לו) [שלו] אם הוא רעב ויאכלנה לתיאבון. גם טוב לגרוס ייתי פתח ביו"ד ראשונה, תרגומו של יבוא. וכל מאן דצריך, שהוא עני ואין לו מצה ואין לו ליקח משל גבאי (משביל) [בשביל] מצה לתיאבון, אבל ייתי ויפסח מכל מקום יבא בעל כרחו ויאכל משלנו או משל אחרים כדי לאכול מצה באחרונה שהיא כנגד הפסח שהיה נאכל על השובע. ונסדר דבר זה על המשנה שאמ' ולא יפחתו לו מארבעה כוסות של יין ואפי' עני שבישראל כמו כן לא יפחתו לו ממצה באחרונה במקום פסח. ואפי' לר' עקיבה דמפרש [פסחים קי"ב ע"א] עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, אבל מצה הראשונה אינה אלא לתיאבון. אבל ויפסח אינו מדבר על פסח ממש, שהרי אחר חורבן מיירינן כדחזינן בברכת גאל ישראל שאומ' והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור, ואינו אומ' לאכול פסח. גם אינו מדבר כאן על בני אדם המפקירים שלחנם לעניים, שא"כ לא יבוא להורות דבר ודברי הכל הם. וזהו שאומר השתא הכא וכו', דלאחר החרבן נעשה סדר זה.
<h2>דף קא.</h2>
וגומר תפלתו ומקדש בבית הכנסת וגם בביתו. ומנהג זה של קדוש בבית הכנסת לפי דאמר' בירושלמי דערבי פסחים [ה"ב] אמר ר' יוסי בר בון תמן במקום שאין יין שליח ציבור עומד לפני התיבה ואומר ברכה אחת מעין שבע וחותם מקדש ישראל ויום השבת. אבל פירשנו שם שאין יין אפילו לקדש בבית הכנסת. ואומר ברכה מעין שבע וחותם פי' ואינו אומר קדוש.
והא דמקדשינן עכשו בבית הכנסת אע"פ שאין שם אורחין. כיון דמנהג אבותינו היה לעשותו בימיהם שהיו שם אורחים, ולא הויא ברכה לבטלה, מידי דהוי אברכה מעין שבע שאומ' עכשו אע"פ שאין בינינו עם שבשדות, אבל בימי רבותינו היו. וגם היום הם בספרד, ושוב לא נתבטל אפילו בינינו. ואע"פ שאסור לשתות קדוש כי אם במקום סעודה, אין שותין כי אם התינוקות. ואל יתמה אדם על טעם זה, שהרי אם יאמרו ברוך בברכה הסמוכה לחברתה, יהיה ברכה לבטלה, ואעפ"כ מתחילין אשר ברא ששון לעולם בברוך, כיון דלפעמים אינה סמוכה לחברתה. ואין לשנות המנהג. ואע"פ שיש קצת לפקפק על ראיה זו.
ויש מברכין ערב שבת להדליק נר שבת כדאמ' [תנחומא נח א'] וקראת לשבת עונג זה הדלקת נר של שבת, ואם יאמר לישב בחושך אין זה עונג. כדאמ' בתנחומא שאין יורדי גיהנם נידונין אלא בחושך, שנאמר ארץ עיפתה כמו אופל. ועוד שאין לאכול סעודת שבת בלא נר, כדאמרי' בערבי פסחים [פסחים ק"א ע"א] טעימו הכא מידי דילמא מעקרא שרגא דידייכו וכו'.
<h2>דף קא:</h2>
שתה תוך סעודתו יין ישן והביאו לו אחר כך חדש או בין [ביין] שחור לאדום, מברך הטוב והמטיב. והוא כשיש שם אחר עמו. וזהו הטוב לעצמו והמטיב לאחריני. דכתוב טוב אתה ומטיב למדני חוקיך, טוב אתה, בעצמך. דכתוב הודו לה' כי טוב. ומטיב אתה, לאחרים, ומפרש איך מטיב, כי תלמדני חקיך כדי שאזכה בהן. ואע"פ [כן] לא תקנו לברך על שנוי אחר כי אם על שנוי יין, ולפי שיין אחד שיוצא מגפן אחת אם יתנו ממנו במאה חביות ישתנה טעם זה מזה, [ולכך] ר' הוה מברך על כל חביתא וחביתא כדא' בירושלמי ואע"פ שעדיין לא טעמו אם טוב הוא מן הראשון או גרוע, שאפילו היה יודע שיהיה גרוע יותר מן הראשון היה מברך. שאם גרוע לאדם זה איפשר יהיה חשוב לאדם אחר לפי חוזק היין ושפלותו. ואין לומר שיברך מספק, אלא ודאי מברכינן על הגרוע כיון דאיכא שנוי יין.
<h2>דף קב:</h2>
וגם יש מבדילים בבית הכנסת ההבדלה כמו שהיא כתובה בערבי פסחים [ק"ג ע"ב] ואומרים אחר כך שיר המעלות. מי כאלוהינו מי כאדונינו מי כמלכנו מי כמושיענו לפי שיום שבת היא ככלה שנישאת בשבת, שאם יניחוה בני החפה במוצאי שבת יהיה לה עגמת נפש, ולפיכך באים כלם ומשוררין לפניה מוצאי שבת. ולכך אנו אומרים מי כאלוהינו וגו' לשבחו מאד. ולפי שדרך לבשם הכלה במיני בשמים כל אחר השבת שהוא יום חפתה, שהרי יום החפה אינה צריכה בשמים, ששמחת חפתה משמחה יותר מכל מיני בשמים, ולאחר חפתה מבשמים אותה כדי לשמחה כל שלשים יום. כמו כן באנו לבשם השבת הנקראת כלה. ויום השבת אינה צריכה בשמים שהוא עצמו בשמים. ולכך אנו עושים בשמים במוצאי שבת ואנו אומרים פטום הקטרת כל ימי השבוע. דאמ' בתנחומא מה כלה זו כשמלאו ימי החפה חוזרת למלאכתה, אף כנסת ישראל חוזרת לשעבודה. דכתוב ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה. יש מפרשים מי כאלוהינו ע"ש מי כמוכה באלים. לפי שאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו אנו אומרים אין כאלהינו. הרשעים אומרים מי אדון לנו ואנו אומרים מי כאדונינו דכתוב ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ. מי כמלכנו ע"ש איה מלככם ואנו אומרים מי כמלכנו דכתוב מאין כמוך. מי כמושיענו ע"ש ויהי לכם למושיע. ואנו אומרים מי כמושיענו ואומר בסוף איה המעלם מים. זה אומרים הרשעים. ואנו אומרים מי כמושיענו. ועוד ע"ש ה' מלכנו הוא יושיענו. סמך מי כמושיענו אצל מי כאלהינו [מי] כמלכנו. ואח"כ אומר ודאי אין כאלהינו. ולכך נודה לאלהינו. ואיך נודה לו. נברכה תחלה ברוך אלהינו ואח"כ נאמר אתה הוא אלהינו ע"ש אתה הוא אשר בחרת באברם. ולפי שהקטורת מעשיר כדאמרינן ביומא [כ"ו ע"א], מעולם לא שנה איש בקטרת לפיכך הרגילוה במוצאי שבת לסימן טוב. וכמה דברים היו עושין רבותינו לסימן טוב כדאמ' בהוריות [י"ב ע"א] דמייתי בריש שתא קרא וכרתי וסלקא ותמרי ושאר דברים. ולפי שלא יטעה אדם לומר כי כח הקטרת הוא בלא כח אחר, באנו לרמוז ה' מוריש ומעשיר. ולכך התחלנו לומר דרך שבח כך ולא הקטרת מעשיר בכחו. כי אתה ה' מוריש ומעשיר, ולכך אמרי' תחלה אין כאלהינו מי כאלהינו אתה הוא אלהינו שהקטירו לפניך ופי' ממך כח הקטרת. ויש אומרים פטום הקטורת בכל יום עם השבח שאומרים תחלה כאשר סדרנו. אין כאלהינו אומר כאלהינו לפי המנהגים ולא בשבת לפי שהכלה צריכה להתבשם בכל שלשים יום אחר חפתה ולכך צריך לומר פטום הקטורת כל השבוע עד שבת שהיא יום החופה ואז אינה צריכה בשמים. ובצרפת אומרים אותו בשחר בשבת בלבד קודם קדיש בתרא והטעם לפי שאומרים בכל מקום שיר מזמור לאסף כל ימי השבוע, ואומרים בכל מקום במוצאי שבת ויתן לך, ולא רצו לצרף פטום הקטורת עם דבר אחר לפי שלא יהיה ניכר טעם אמירתנו ויתלו העיקר בשאר הדברים הנאמרין עמו. אבל בשבת בשחר אין אומרים שום דבר אחר שהרי בשאר מקומות נמי שאין אומרים בשבת בשחרית פטום הקטורת אין אומרים כלום אחר תפלה. והעיקר לרמוז כי השבת היא לה לבשמים יותר מהכל, והיא בשמיה ותכשיטיה, כלומר עכשיו היא מבושמת ומה שאנו מברכים לבשמים במוצאי שבת הוא להשיב את נפשנו. על שם וינפש, ווי אבדה נפש [ביצה ט"ז ע"א]. ושבת היודעת שתחזור לחופתה אחר שבעה, אינה צריכה להתבשם אחר השבת. אבל הכלה שלא תחזור לחפתה, צריכה להתבשם אחר חופתה. וכך היא בבראשית רבה [י"א ח']. אמרה שבת לפני הקב"ה לכל יש לו בן זוג ולי אין בן זוג אתמהה. אמר לה הקב"ה, כנסת ישראל יהיה בן זוגך. וכיון שעמדו ישראל על הר סיני, היו זוכרין לאותו דבר. ואמר הקב"ה זכור את יום השבת לקדשו. ובצרפת אומרים כך תחלה, אין כאלהינו אין כמלכנו אין כמושיענו. אחר כך אומרים מי כאלהינו וגו' ואח"כ אומרים נודה לאלהינו וכו' ומפרשים שעל ידי כך אומרים הסדר הזה לפי שנרמז בו אמן. אין כאלהינו מי כאלהינו נודה לאלהינו. ואע"פ שאין המליצה בזה לומר תחלה אין כאלהינו ואח"כ מי כאלהינו ואין לדבר כך. ובהיכלות אומר כך מי כאלהינו מי כיוצרנו מי כה' אלהינו. ויש עוד לפרש כדאמרי' באגדה תלמידי חכמים שיגעין כל השבוע בתורה צריכין לנוח בשבת. ועמי הארץ שבטילין כל השבוע צריכין ללמוד ולשמוע הדרשה בשבת. ובמוצאי שבת צריכים תלמידי החכמים להתחיל וללמוד. דאמ' בספרי [האזינו ש"ו] מה רביבים הללו יורדין על העשבים ומפטמים אותן, כך הוי מפטם בדברי תורה ושונה ומשלש ומרבע. ועוד יש לפרש כשם שאנו נוטלין הדס להריח בו לשמח עלבון הלב הנאנח ממנוחת השבת אם לריח ניחוח למקום ולשמחו בישראל כי לעולם עוסקין בכבוד שמים תחלה ואחר כך מבדילין אנו בביתינו.
ואין בשמים בין שבת ויום טוב, כי היום טוב הוא לנו במקום בשמים. ואין בשמים אחר יום טוב שאין נשמה יתירה ביום טוב. ואם יום טוב הוא מוצאי אומר אתה בחרתנו ויעלה ויבא והשיאנו. ואומר ותודיענו באמצע.
<h2>דף קג.</h2>
ובענין זה מבדילין על הכוס ועושין יקנה"ז. בפרקי ר' אליעזר [פ"כ] ראה אדם בין השמשות שנשתלח לו עמוד של אש ושמח בלבו וברך בורא מאורי האש. וכשהרחיק ידיו מאור האש אמר עכשיו אני יודע שנבדל יום קדש מיום החול, למה, שאסור להבעיר אש ביום שבת. ובירך המבדיל בין קודש לחול בין אור לחשך. ר' מונא אמר חייב אדם להבדיל בכוס של יין לאור האש, פיר' כשמסתכל בכוס היין לאור האש. וכיון שמרחיק ידיו מן האש אומר המבדיל בין קדש לחול, ואם אין לו יין פושט ידיו לאור האש ומסתכל בצפרניו שהן לבנות יותר מן הגוף ואומר בורא מאורי האש. וכיון שמרחיק את האש אומר המבדיל בין קדש לחול. נראה מכאן דכיון שיש לו כוס של יין יש לו להסתכל בכוס לאור האש, ואינו צריך להסתכל בצפרניו. ולכך יש לו לעיין תחלה בלובן הצפורן ואחר כך בבשר, להזהר שלא יחטא, ויזהר כי אדם הראשון חטא והיה [כלו] לבוש צפורן, וכשחטא נסתלק צפורן מלבוש וענן הכבוד. ונראה כלו בשר, ולא נשתייר צפורן, כי אם בראשי ידיו ורגליו. כך הוא בפרקי דר' אליעזר [פי"ד] מה היה לבושו של אדם הראשון עור וצפורן וענן כבוד מכסה עליו. וכיון שחטא שאכל מפירות האילן פשט עור צפורן מעליו ונסתלק ענן כבוד מעליו וראה עצמו ערום.
<h2>דף קד.</h2>
ותודיענו ד' אלקינו משפטי צדקך. התחיל בלשון דעת על שם שתקנו תפלה במקום דעה, ועל שם שפורשים משבת דכתיב ואת שבת קדשך הודעת להם בעזרא [נחמיה ט'] אצל שאר פסוקים שמביא בתפלה זו מסמוך. משפטי צדקך על שם [תהלים קי"ט] שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. ואין מתפללין בשבת כי אם שבע ברכות, ולכך כתוב משפטי צדקך, על שבת. לומר היום הודעתנו שבע ברכות שהם משפטי צדקך. וכך הוא בעזרא ואת שבת קדשך הודעת להם ומצות וחקים ותורה צוית להם. ותלמדנו ד' אלקינו לעשות חקי רצונך, ע"ש [תהלים קמ"ג] למדני לעשות רצונך. ורמז כאן אחר הזכרת שבת הזכרת מתן תורה שנתנה בשבת, לכולי עלמא [שבת פ"ו ע"ב]. ולכך רמז נמי תחלה מצות שבת, מפני ששבת ניתן במרה שלפני מתן תורה [סנהדרין נ"ו ע"ב]. נחזור לראשונה: ותלמדנו לעשות חקי רצונך, במתן תורה שהיא בשבת, על כן הוא מסיים לומר ותתן לנו ד' אלקינו משפטים ישרים ותורות אמת פי' שבכתב ושבעל פה. חקים ומצות טובים, זהו שנא' בעזרא, על הר סיני ירדת ודבר עמם מן השמים ותתן להם משפטים ישרים ותורות אמת חקים ומצות טובים. וכתוב מיד, ושבת קדשך הודעת להם ומצות וחקים ותורה צוית להם. ותורישנו קדושת שבת, ע"ש שבת קדשך והיא ירושה לנו דכתוב לדורותם. ואע"פ שכל גוים יכולים לקיים כל התורה, גוי ששבת חייב מיתה. ואפילו ביום טוב. וכתב כאן לשון ירושה לרמוז שני דברים: האחד רמז הדרש על מה שכתוב [תהלים כ"ה] נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ, ושניהם נקראו טוב, דכתוב [קהלת ז'] ביום טובה היה בטוב שנדרש על שבתות וימים טובים. וכתוב [בראשית מ"ט] וירא מנוחה כי טוב. ויש כאן יירש ארץ, והיינו נחלת יעקב. ודרש אחר על שם כי שקולה שבת כנגד כל המצות דכתוב ותתן להם מצות ואת שבת קדשך הודעת להם. ובכל המצות כתוב [דברים ל"ג] תורה צוה לנו משה מורשה. וקדושת מועד הוי כקדושת שבת לגבי מנוחה, וחגיגת הרגל, שהיא קרבן חובה ברגל ואין שמחה אלא בזמן שבית המקדש קיים. דכתוב [שם ט"ז] ושמחת בחגך, לכך כתוב קדושת שבת דכתיב ואת שבת קדשך. וקדושת יום טוב נמי כתיב מקרא קדש. ותנחילנו זמני ששון, לא נקרא יום טוב זמן כי אם מדברי חכמים או מלשון תרגום של מועד. אבל מועד אקרי, דכתיב למועדים ולחגים ביחזקאל [עי' יחזקאל מ"ו]. וכתוב [זכריה ח'] לששון ולשמחה ולמועדים טובים. אבל [שמות כ"ג] למועד חדש האביב, כן [דברים ט"ז] מועד צאתך ממצרים לא נקרא מועד על שם יום טוב. זמני ששון על שם לששון ולשמחה ולמועדים טובים. ובקדוש אנו אומרים שניהם ומועדי קדשך בשמחה ובששון הנחלתנו, וכאן קצר לשונו ואמר לשון ששון לבד. ומועדי קדש ע"ש ולמועדים טובים. וכן [בראשית א'] ולמועדים ולימים ושנים מדובר על הימים טובים שהולכים אחר שנת הלבנה. וכן [במדבר י'] וביום שמחתכם ומועדיכם. קדש, על שם מקרא קדש, כאן אמר ותנחילנו וכן בקדוש של שבת ויו"ט כתיב באהבה וברצון הנחלתנו. וכן בקדוש של יו"ט בשמחה וששון הנחלתנו, דכתיב [ויקרא כ"ג] וידבר משה את מועדי ד'. כתוב [עי' ירמיה ט"ו] ויהי דברך לי לששון ולשמחה ואוכלם. ונראה על שם דכתוב בשבת והאכלתיך נחלת יעקב [ישעיה נ"ח], והוא הדין ביום טוב, שהרי למעלה השוה לשון ירושה לשניהם. וכאן כפל יום טוב לדבר על לשון הנחלה, ולא חזר לכפול השבת, לפי שיש ליום טוב עוד שם של זמני ששון. ולמעלה קראו מועדי קדש, ואגב שאמר כאן על הכפל זמני ששון, חזר ואמר ומועדי קדש. ואע"פ שאמר תחלה וקדושת נדבה, ולכך לא חזר וכפל על השבת על הנחלה, לפי שאין לשבת שם כי אם שבת קדש, ואינו נקרא לא זמן ולא חג. וחג ברכה, בא להזכיר שלמי נדבה על שם דאמרינן מי שיש לו אוכלין הרבה ונכסין מועטים מביא שלמין מרובין, ועולות מועטין, בפרק קמא דחגיגה [ח' ע"ב]. בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, יש בהבדלה זו מנהגים לקצר ולהאריך ולא רציתי להאריך מכאן ואילך.
<h2>דף קד:</h2>
הללויה ומברכין תחלה לקרא את ההלל. וכן בצאת ישראל, כל זה מדבר ביציאת מצרים עד סוף פרק של בצאת. ולכך אנו אומרי' כל לשונות הנסדרים בלפיכך של שבח להודות לשבח להדר להלל וכו' לפי דאמרי' במכילתא [בשלח מסכתא ב' פרשה א'] ובני ישראל יוצאים ביד רמה, מגיד הכתוב שכשהיו המצריים רודפים אחרי ישראל היו מנאצין ומחרפין ומגדפין אבל ישראל מרוממים ומפארים ומשבחין ונותנין שיר ושבח וגדולה תהלה ותפארת למי שהמלחמה לו. ועל לשון זה אומ' כאן למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו, והיינו למי שהמלחמה שלו. והיינו דאמרי' בתנחומא לריח שמניך טובים. אמ' ר' ינאי הראשונים ריח שמנים אמרו לך אבל אנו כשבאנו לים לא הנחנו לשון של שבח שלא קלסנו אותך. יש אומרי' [ומן] הדקדוק יש לומ' לעלות לא לעלה. ואינו כן, שהרי הוא כמו עד לכלה, וכן לכלה פשע. נמצא שישראל [מ]רוממים בכמה מיני שבחים כשיצאו לכך אנו אומרי' כל שבחים אלו. ולפי שהיו המצרים מחרפים ומגדפין להב"ה כמו שכתבנו מן המכלתא, לכך אנו (אומרי' ו)מתחילין לומר שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך. ועוד באנו להפסיק (העסק) [הפסק] של דבר אחר בין סוף בצאת ובין לא לנו, להכיר כי מה שאנו חולקים ההלל חלוקה גמורה היא, ואחר שבא להפסיק הפסיקנו בהזכרת קללתם על ענין זה שהיו מחרפין כמו שהבאנו מן המכילתי ומתוך כך לא יטעה אדם לברך קודם ההלל לגמור את ההלל כמו שאומרים הגאונים כיון שחולקין אותו באמצע אין מברכין לגמור. ולכך חלקו בעקירת האמות לפי דלא לנו מדבר על העתיד, ועקר הגאולה תלויה במלכות חייבת שתעקר, כדאמרי' בבראש' רבה [כ"א א'], עד ערב בקר אלפים ושלש מאות ונצדק קדש, בשם ר' יצחק כשיעשה בקרן של אמות העולם ערב אז ונצדק קדש. ומברכין עוד לקרא קודם שיתחיל לא לנו. ויש שסומכין על מה שבירך לקרא קודם התחלת ההלל, והכל פרשנו בסדר הברכות. ונסתפק לנו לדברי האומרי' שמברך תחלה לקרא את ההלל וכשיתחיל לא לנו כמו כן יברך פעם שניה לקרא את ההלל, אם כן היה לו לומר יהללוך אחר שגמרו בצאת כמו שיאמר יהללוך אחר שיגמר את הכל אחר אכילה. ואיפשר שיש לסמוך על ברכת אשר גאלנו שהיא אחר בצאת ומועיל במקום יהללוך. ומה דאשר גאלנו פותח בברוך אע"ג דיהללוך אינו פותח בברוך, יש לפרש דהיינו כמו [דמיירי] קושיית הירושלמי [ברכות פ"א ה"ה] שמקשי, והרי גאולה שפותח בברוך אע"ג דסמוכה לברכת ההלל שאמ' קודם שיתחיל הלל. ומשני [הי] שנייה היא שאם שמע הלל בבית הכנסת יצא, כלומ' כיון ששמע בבית הכנסת לקרא את ההלל לא יאמר אותו פעם שניה [בביתו] והוי אשר גאלנו לבדה. ומכל מקום נראה שאותם שהיו אומרי' בבית הכנסת אשר גאלנו לא היו מתחילין בברוך שהיתה סמוכה לחברתה. או יש לומר כיון שאותם ששמעו הלל בבית הכנסת ושמעו לקרא את ההלל לא יאמר בביתו כי אם אשר גאלנו ומתחילין בברוך, גם אותם שנשארים בבית הכנסת ושמעו אשר גאלנו היו פותחין בברוך, שאין לעשות ברכה אחת אגודות אגודות, אלא יש לברך הכל בענין אחד, ולכך מתחילין אף הנשארים בבית הכנסת בברוך. ויש לתמה [איך] אפשר ששמעו בבית הכנסת ההלל ולא שמעו אשר גאלנו, ואם כן למה יאמר אשר גאלנו בביתו, ונראה לפרש שאפי' החכמים היו אומרי' בבית הכנסת ליל הפסח עם החזן תחלת הלל עד סוף בצאת, ואחר כך היו החכמים הולכים לביתם ומתחילין אשר גאלנו לפי [שעל] הגאולה הוא מוזג הכוס ומברך בורא פרי הגפן על אותו כוס שני. אבל עמי הארץ שנשארין בבית הכנסת ונשאר שם החזן בעבורם לעשות סדר הפסח כמו שאומרי' בתוספת' [פסחים פ"י ה"ה], אומ' שם החזן כמו כן אשר גאלנו בבית הכנסת, או בחדר הסמוך לבית הכנסת, ומוזגין כוס שני ומברכין בורא פרי הגפן. ומכל מקום יש לומר כיון שאמ' למעלה שניה היא כיון ששמע הלל בבית הכנסת יצא, מכלל שאם לא הלך אחר כך בביתו ונשאר שם עם החזן והעמי הארץ ואו' שם אשר גאלנו לא היו מתחילין בברוך, דברכה הסמוכה לחברתה [כד הוה] פריך בירוש' והא גאולה פי' דסמוכה לחברתה.
הערב נא ה' אלהינו את דברי תורתך בפינו. יש אומרים שכל זה מברכה ראשונה היא, [ויש אומרים ברכה אחרת היא וסמוכה לחברתה] ואינה פותחת בברוך ואע"פ שהראשונה מטבע קצר, כיון שהלשון משתנה ומדבר להבא, נמי ניכר הוא שהיא ברכה אחרת. ופסקינן והלכת' נימרינהו לכולהו, פיר' אפי' לומד תלמוד. ולכלהו משמע שהן שלשה מדלא קאמר נימרינהו לתרוייהו. ואם כן הערב אינה מברכה של מעלה.
וברכה זו [אלקי נשמה] שפרשנו אינה פותחת בברוך לפי דהרי היא כסמוכה לחברתה אע"פ שישן בינתים. ולהזהר מזה לפי שאנו מדברים כמה פעמים בנתים ואין לנו כח לעמוד אנו אומרים אותה אחרי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
והא דמקדשינן עכשו בבית הכנסת אע"פ שאין שם אורחין. כיון דמנהג אבותינו היה לעשותו בימיהם שהיו שם אורחים, ולא הויא ברכה לבטלה, מידי דהוי אברכה מעין שבע שאומ' עכשו אע"פ שאין בינינו עם שבשדות, אבל בימי רבותינו היו. וגם היום הם בספרד, ושוב לא נתבטל אפילו בינינו. ואע"פ שאסור לשתות קדוש כי אם במקום סעודה, אין שותין כי אם התינוקות. ואל יתמה אדם על טעם זה, שהרי אם יאמרו ברוך בברכה הסמוכה לחברתה, יהיה ברכה לבטלה, ואעפ"כ מתחילין אשר ברא ששון לעולם בברוך, כיון דלפעמים אינה סמוכה לחברתה. ואין לשנות המנהג. ואע"פ שיש קצת לפקפק על ראיה זו.
חייב אדם לומר מאה ברכות בכל יום, דכתיב, ועתה מה ה' אלהיך שואל מעמך אל תקרי מה אלא מאה. מה בא"ת ב"ש י"ץ בגימ' מאה. ודוד תיקנם [על דבר] כדאיתא במדבר סיני רבה [פי"ח], הגבר הקם על, כנגד הדברות [שבכל יום] שקבלו ישראל. "על" עולה מאה. ועם המאה ברכות סדרו לומר קרבנות, כדאיתא בתנחומא [פ' תבא] ראה משה שבית המקדש עתיד ליחרב ותיקן לישראל שיהיו מתפללין ג' פעמים בכל יום לפי שחביבה תפלה לפני הקב"ה ממאה מעשים טובים, וכל הקרבנות כולם. ואף אמרינן במנחות [ק"י ע"א] אמר אביי כל העוסק באשם כאילו הקריב אשם, ובחטאת כאילו הקריב חטאת, וכן בעולה ובשאר קרבנות. לפיכך אנו אומרים משנת איזהו מקומן של זבחים, שכל הקרבנות סדורים שם. וסדרו מיד תלמוד תורה, כדאמר אביי, כל העוסק בתלמוד תורה אינו צריך לא בחטאת ולא לאשם ולא למנחה ולא לעולה. וחסר מהם בשבת יותר מבחול שתים עשרה ברכות בכל תפלה, שהרי אומרים שבע ברכות לבד בערבית ושחרית במנחה הרי שלשים ושש ברכות, וברכת תפילין אחת. ויש אומרים שתים, הרי ל"ח ברכות שחסר השבת יותר מבחול. וכנגדן נמצאת השלמה יתרה בשבת, שהרי מברכין בליל שבת ברכה אחת מעין שבע, ועושין קדוש בביתם, וביום השבת מוסיפין מוסף שיש בה שבע ברכות הרי תשע. וקורין ז' בספר תורה, וכל אחד מברך שתי ברכות כתקנת חכמים. וצריך לכל אחד מבית הכנסת לענות אמן, וגדול העונה יותר מן המברך. ואם שומע ושותק הרי שומע כעונה. וכל הברכות האלה של קריאת התורה הן לפטור כל הקהל, שהרי אין קורין בפחות מעשרה. וכל הקורא מברך וקורא בשביל כולן וחשיב י"ד מן הקוראין וט' של מעלה, הרי כ"ג, ושתים של מפטיר הקורא בתורה, ואחת קודם (האפטרה) [הפטרה] וד' לאחריה, הרי ז' ברכות של מפטיר, וכ"ג של מעלה הרי ל'. וח' פעמים שאומרים (ברוך) [ברכו את] ה' המבורך של שבעה קורין והמפטיר. ומצינו בירושלמי שהוא ברכה. דאמרינן תמן בברכות [פ"א ה"ה] ובפסחים, על כל הברכות כולן פותח בברוך וחותם בברוך, חוץ מברכה הסמוכה לחברתה, ופריך והני נברך לאלהינו. פי' ואפילו הכי מתחיל הזן הסמוכה לה בברוך. כך פי' רבנו יצחק. ואף בגמרא דיקו בפרק שלשה שאכלו [מ"ו ע"א] דאמר שלש וארבע, קסבר עד נברך. פי' אם אין שם זמון מברך שלש. ברכת הזן וברכת הארץ ובונה ירושלים. ולא הזכירו שם הטוב והמטיב, לפי שאחרי כן תקנוה. ומאן דאמר ארבע היינו בשיש שם זימון שאומר נברך. נמצא נברך הויה ברכה חשובה, והוא הדין כאן שאומרים ברכו את ה' המבורך ועונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו, הרי יש כאן שלשים ושמנה של מעלה. הרי שלשים ושמנה ברכות, מלבד שקורין בתורה במנחה לתלתא גברי ט' ברכות עם ברכו את ה' המבורך. ועוד סעודה שלישית של שבת, יברך נטילת ידים ויברך המוציא, ויברך ברכת המזון שיש שם ד' ברכות. ואם יש לו כוס יברך בורא פרי הגפן, ועל הגפן ועל פרי הגפן, הרי יש שבת יתרה על של חול יותר מעשר ברכות. אבל אם עומד אדם בכפר שאין שם קורין בתורה ומפטיר ישלימם בפירות או במה שיוכל, כדאמרינן בפרק התכלת דממלא להו באספרמקי ומגדי. ואפשר דלא מיירי התם במקום שעומדין במנין להתפלל. הילכך כל אדם העומד בבית הכנסת יזהר לשמוע ברכת הקורין ולענות אמן ולשמוע קריאת התורה כאשר אמרו רבותינו מדברי עזרא. ובפ"ט דסוטה שקורא בתורה בשבת דצריך לומר בקול רם כדי שיענה הקהל בכל ברכה וברכה. ועוד פירשנו במקום אחר מאה ברכות אפילו בלא מנין.
<h2>דף קיד.</h2>
ויש לתמוה שיש דברים שמברכין על הכוס בורא פרי הגפן קודם ברכה אחת, כגון קדוש וברכת חתנים של ארוסין ושל נשואין וברכת המילה. ויש מברכין בורא פרי הגפן בסוף כל המעשה, כגון אחר ברכת גאל ישראל בחג הפסח. ואחר ברכת המזון. וכן הוא הדין, כי הקדוש גורם לכוס שיבא, והקדוש הוא ע"ש יום טוב או שבת שנכנס, ולכן עושין הקידוש בסוף לסמוך ליום טוב. וכן ברכת חתנים גורם ליין שיבא. וברכת חתנים היא על שם החתון והנשואין הנכנסים, ולכך סומכין הארוסין והנשואין לחתון הנכנס, ואפי' בברכת המזון, ואע"פ שהנשואין (כיון) [כבר] נעשו לא פלוג רבנן בברכת נשואין. ומילה נמי היא על שם שנכנס עכשו לברית וזהו על שם העתיד. ולכך סומכין אשר קדש ידיד מבטן לברית, והברכה גורמת ליין שיבא. גם לפי שנהגו לטבול מן היין בפי הנער, מברכין בורא פרי הגפן בסוף. ואמ' יום טוב הוא תחלה. אבל גאל ישראל על שם הגאולה שהזכיר יציאת מצרים וברכת הזמון על הסעודה שעברה, ולכך מברך בורא פרי הגפן בסוף.
<h2>דף קטו.</h2>
ליל הפסח מברכים על אכילת מצה על שם שבעת ימים תאכל מצות. ומברכין על אכילת מרור דכתוב על מצות ומרורים יאכלוהו, מכלל שהמרור נאכל עם הפסח.
<h2>דף קטז.</h2>
רבן גמליאל אומ' כל שלא אמ' שלשה דברים הללו. למה הן באין לא יצא ידי חובתו. כך פיר' ר"ש. ומפרש והולך למה הן באים. פסח על שם שפסח שנ' ואמרתם זבח פסח הוא ליי' וגו'. מצה זו על שם שלא הספיק (בצקת) [בצקם של] אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם. שנ' וכו'. הכי הוא במכילתא [בא פסחא י"ד], ויאפו את הבצק, מגיד שלשו את העיסה ולא הספיק לחמצה עד שנגאלו. וגם צדה לא עשו להם, להודיע שבחן של ישראל שלא אמרו למשה איך נצא למדבר ואין לנו צידה לדרך. כל זה [הביא] להגיד בשבחו של ישראל עם שבחו של מקום שהוא העיקר. מרור זה על שם שמררו חיי אבותינו שנ' וימררו את חייהם. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים דכתיב בעבור זה עשה יי' לי בצאתי ממצרים. ואמ' לעיל תשובה לרשע, לי ולא לך אלו היית שם לא היית נגאל. זהו לשון המכילתא [בא פסחא י"ח]. מכלל דדרשי' לי על כל אדם האומרו עכשיו מפיו. לא את אבותינו גאל הקב"ה בלבד. לפיכך אנו חייבים וכו' למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו. היינו לפי שהביא למעלה ואמרתם זבח פסח הוא ליי' ואמרי' במכילתא [בא פסחא י"ב] ואמרתם זבח פסח הוא ליי', ללמדך שכל מי שרואה ושומע הנסים שעשה הב"ה לישראל צריך לשבח. להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לעלה ולקלס. כל אלו לשונות הם בהיכלות. ובפירושי התפלות פירשתים, [מהיכלות] וכלם לשונות של פסוק הם לשבח הקב"ה ואין כאן מקומם לחזור ולפרשם. הוציאנו מעבדות לחירות ומיגון לשמחה ומאפלה לאורה. ואו' שירה זהו ההלל, כדאמרי' במדרש תילים, את השירה הזאת, לא כל הרוצה לומר שירה אומרה אלא כל מי שנעשה לו נס ואומ' שירה בידוע שמוחלין לו כל עונותיו ונעשה בריה חדשה, [ומעבדות לחירות ומיגון לשמחה ומאפילה לאורה] אגדה היא [תנחומא מקץ ג'], וכתבנוה בתפלות על גלילת ספר תורה קודם שיקראו בו. כאן מתחילין הלל.
<h2>דף קטז:</h2>
ונראה כי האומר שירה פטור מלומר שעשה נסים מכל מקום, שהרי [אנו היינו] מברכין ליל פסח שעשה לנו נסים, אם לא היה (ל)הלל שאנו אומרים. ואע"פ שאנו אומרים לפיכך אנו חייבים להודות וכו' למי שעשה לנו נסים, מכל מקום אינה ברכה. וגם בפורים אנו אומרים קריאתה זו הלולה. ואנו שאנו אומרים שעשה לנו נסים, על מקרה נסים לא הוצרכנו לומר שירה.
הללויה ומברכין תחלה לקרא את ההלל. וכן בצאת ישראל, כל זה מדבר ביציאת מצרים עד סוף פרק של בצאת. ולכך אנו אומרי' כל לשונות הנסדרים בלפיכך של שבח להודות לשבח להדר להלל וכו' לפי דאמרי' במכילתא [בשלח מסכתא ב' פרשה א'] ובני ישראל יוצאים ביד רמה, מגיד הכתוב שכשהיו המצריים רודפים אחרי ישראל היו מנאצין ומחרפין ומגדפין אבל ישראל מרוממים ומפארים ומשבחין ונותנין שיר ושבח וגדולה תהלה ותפארת למי שהמלחמה לו. ועל לשון זה אומ' כאן למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו, והיינו למי שהמלחמה שלו. והיינו דאמרי' בתנחומא לריח שמניך טובים. אמ' ר' ינאי הראשונים ריח שמנים אמרו לך אבל אנו כשבאנו לים לא הנחנו לשון של שבח שלא קלסנו אותך. יש אומרי' [ומן] הדקדוק יש לומ' לעלות לא לעלה. ואינו כן, שהרי הוא כמו עד לכלה, וכן לכלה פשע. נמצא שישראל [מ]רוממים בכמה מיני שבחים כשיצאו לכך אנו אומרי' כל שבחים אלו. ולפי שהיו המצרים מחרפים ומגדפין להב"ה כמו שכתבנו מן המכלתא, לכך אנו (אומרי' ו)מתחילין לומר שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך. ועוד באנו להפסיק (העסק) [הפסק] של דבר אחר בין סוף בצאת ובין לא לנו, להכיר כי מה שאנו חולקים ההלל חלוקה גמורה היא, ואחר שבא להפסיק הפסיקנו בהזכרת קללתם על ענין זה שהיו מחרפין כמו שהבאנו מן המכילתי ומתוך כך לא יטעה אדם לברך קודם ההלל לגמור את ההלל כמו שאומרים הגאונים כיון שחולקין אותו באמצע אין מברכין לגמור. ולכך חלקו בעקירת האמות לפי דלא לנו מדבר על העתיד, ועקר הגאולה תלויה במלכות חייבת שתעקר, כדאמרי' בבראש' רבה [כ"א א'], עד ערב בקר אלפים ושלש מאות ונצדק קדש, בשם ר' יצחק כשיעשה בקרן של אמות העולם ערב אז ונצדק קדש. ומברכין עוד לקרא קודם שיתחיל לא לנו. ויש שסומכין על מה שבירך לקרא קודם התחלת ההלל, והכל פרשנו בסדר הברכות. ונסתפק לנו לדברי האומרי' שמברך תחלה לקרא את ההלל וכשיתחיל לא לנו כמו כן יברך פעם שניה לקרא את ההלל, אם כן היה לו לומר יהללוך אחר שגמרו בצאת כמו שיאמר יהללוך אחר שיגמר את הכל אחר אכילה. ואיפשר שיש לסמוך על ברכת אשר גאלנו שהיא אחר בצאת ומועיל במקום יהללוך. ומה דאשר גאלנו פותח בברוך אע"ג דיהללוך אינו פותח בברוך, יש לפרש דהיינו כמו [דמיירי] קושיית הירושלמי [ברכות פ"א ה"ה] שמקשי, והרי גאולה שפותח בברוך אע"ג דסמוכה לברכת ההלל שאמ' קודם שיתחיל הלל. ומשני [הי] שנייה היא שאם שמע הלל בבית הכנסת יצא, כלומ' כיון ששמע בבית הכנסת לקרא את ההלל לא יאמר אותו פעם שניה [בביתו] והוי אשר גאלנו לבדה. ומכל מקום נראה שאותם שהיו אומרי' בבית הכנסת אשר גאלנו לא היו מתחילין בברוך שהיתה סמוכה לחברתה. או יש לומר כיון שאותם ששמעו הלל בבית הכנסת ושמעו לקרא את ההלל לא יאמר בביתו כי אם אשר גאלנו ומתחילין בברוך, גם אותם שנשארים בבית הכנסת ושמעו אשר גאלנו היו פותחין בברוך, שאין לעשות ברכה אחת אגודות אגודות, אלא יש לברך הכל בענין אחד, ולכך מתחילין אף הנשארים בבית הכנסת בברוך. ויש לתמה [איך] אפשר ששמעו בבית הכנסת ההלל ולא שמעו אשר גאלנו, ואם כן למה יאמר אשר גאלנו בביתו, ונראה לפרש שאפי' החכמים היו אומרי' בבית הכנסת ליל הפסח עם החזן תחלת הלל עד סוף בצאת, ואחר כך היו החכמים הולכים לביתם ומתחילין אשר גאלנו לפי [שעל] הגאולה הוא מוזג הכוס ומברך בורא פרי הגפן על אותו כוס שני. אבל עמי הארץ שנשארין בבית הכנסת ונשאר שם החזן בעבורם לעשות סדר הפסח כמו שאומרי' בתוספת' [פסחים פ"י ה"ה], אומ' שם החזן כמו כן אשר גאלנו בבית הכנסת, או בחדר הסמוך לבית הכנסת, ומוזגין כוס שני ומברכין בורא פרי הגפן. ומכל מקום יש לומר כיון שאמ' למעלה שניה היא כיון ששמע הלל בבית הכנסת יצא, מכלל שאם לא הלך אחר כך בביתו ונשאר שם עם החזן והעמי הארץ ואו' שם אשר גאלנו לא היו מתחילין בברוך, דברכה הסמוכה לחברתה [כד הוה] פריך בירוש' והא גאולה פי' דסמוכה לחברתה.
ומברכין ליל הפסח ובכל הימים שאומרים הלל, לקרוא את ההלל, ולגמור את ההלל בימים שגומרים ההלל. ולשון זה קשה קצת. שהרי נמי כשקורין אותו גומרין את ההלל [שאומ' גמר ההלל] אלא שמדלגין באמצע. ומה שייך לשון גומרין על מה שבאמצע. [ולשון לקרוא בשביל שמדלגין מה שבאמצע]. ויש לפרש כי לגמור אינו ר"ל לסיים, אלא להללו שלא יהיה בו פרט וכן לאל גומר עלי, כולל עלי כל טובתו בלא פרט, וכן כללו יפיך ר"ל גמרו. נמצא תיבה של כל משמשת לשני ענינים אלו. וכן תרגם אונקלוס לבושי מכלל לבישי דגמר.
מדברי רבותינו צריך לברך בתחלת קרא ההלל בליל הפסח. וכן משמע בסוף מסכת סופרים [פ"כ ה"ט] דא' הכי מצוה מן המובחר לקרוא הלל בשתי לילות של גליות ולברך עליו [ולחתום] [ולאמרם] בנעימה לקיים מה שנ' ונרוממה שמו יחדו. כשקורא אותו בביתו אינו צריך לברך. שכבר בירך ברבים. מכלל דעכשיו יש להזהר ולברך, שאין אנו נוהגים לקרוא אותו ברבים. וכן משמע בירושלמי פ"ק דברכות [ה"ה] דאמר' כל הברכות כולם פותח בברוך וחותם בברוך חוץ וכו' אמר ר' ירמיה הרי גאולה [פי'] בלילי הפסח שמתחיל בברוך אשר גאלנו ואע"ג דסמוכא לקריאת ההלל. ומשני שנייה היא דאמ' ר' יוחנן אם שמע הלל בבית הכנסת יצא. והיינו כדאיתא במסכת סופרים, כמו שכתבנו למעלה. ועוד יש ראי' מן התו' שהיו אומרים הלל בבית הכנסת בלילי הפסח. דאמ' תמן [תוספתא פסחים פ"י ה"ה] בני העיר שאין להם מי יקרא להם את ההלל הולכין לבית הכנסת וקורין בפרק ראשון והולכין ואוכלין ושותין וחוזרין ובאין (וחוזרין) וגומרין את ההלל. ואם אי איפשר להם גומרין את כולו. מסתמא כיון שהיו אומרין שם הלל כלו, בלא שום הפסק באמצע היו מברכין לגמור. ועל ענין זה או' במסכת סופרים וכשהוא קורא אותו בביתו אינו צריך לברך שכבר בירך ברבים. ומשמע נמי מן הירו' שהבאנו שהיו מברכין על ההלל קודם אשר גאלנו ולכן פריך והרי גאולה שסמוכה לברכת הלל דלא שייך לפרש דסמוכה לברכה שלאחריה. גם א' לנו ר' שצריך לברך על הלל אחר אכילה קודם שיאמר [לא] לנו, דפריך תו בירו' מיד והא סיפא [פיר'] שאו' יהללוך ואינה פותחת בברוך. ואע"ג שאינה סמוכה לחברתה, שהרי הסעודה מפסקת. א"ל שתים הנה אחת להבא ואחת לשעבר. פי' שתי פעמים מברך על קריאת ההלל, אחת לשעבר קודם הסעודה ואחת להבא לאחר הסעודה קודם לא לנו. ומשם אין ראיה גדולה שמפרשין בענין (אחד) [אחר] והא סיפא באשר גאלנו חותם בברוך. ואע"ג דהויא (קודם) [כמו] ברכת המצות. ומשני שתים (הם) הוה אחת להבא ואחת לשעבר. פי' ארוכה היא, דמיירי על יציאת מצרים ועל העתיד דא' לכשיגיע דמן וכו'. ובהלכות גדולות דרב יהודאי כתי' ואין מברכין בלילי פסחים לגמור את ההלל מפני שחלקו באמצע. וכן שדר רב צמח. ומכל מקום נראה מתוך דבריהם שלא דברו אלא לגמור אבל לקרות מודים שמברכין. דאי נמי חולקין באמצע אין בכך כלום. וכן נראה כיון שלא ברכו כלל ברבים. ויש סוברים דברי רב צמח שאין מברכים כלל בתחלת ההלל לא לגמור ולא לקרות, וקשיא לפירושם, אם כן למה אומר יהללוך בסוף ואינה פותחת בברוך, והלא אינה סמוכה לחברתה. ועוד כיון שחולקין אותה באמצע לא יאמרו אותו שהרי מטעם זה אין מברכין לכתחלה. ואין מברכין לגמור כיון שחולקין אותו באמצע. והטעם שחולקין אותו מפני שד' כוסות הם העיקר. כדנפקא להו בבראשית רבה [פ"ח ה'] דכתוב ד' פסוקים של גאולה וכן בירוש' דערבי פסחים [ה"א] ואין לפחות מהם. ועד לא לנו דבר ביציאת מצרים ועל מתן תורה ועל קריעת ים סוף דהיינו עבר. ומשם ואילך מדבר על גוג ומגוג ותחיית המתים שהוא עתיד, או על מה שהוא אחרי דוד כגון חנניה מישאל ועזריה כדא' בערבי פסחים [קי"ח ע"א], וכי מאחר דאיכא הלל הגדול מאי טעמא אמ' האי. מפני שיש בו חמשה דברים, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מתן תורה. וחבלי משיח ותחית המתים. יציאת מצרים, בצאת ישראל. קריעת ים סוף, הים ראה וינס. מתן תורה, דכת' ההרים רקדו כאלים. וחבלי משיח, דכת' לא לנו. ואיכא דאמרי זו מלחמת גוג. ואפי' למאן דאמר לא לנו על חנניה מישאל ועזריה, מכל מקום כשאמרו דוד עתיד היה לבא. ואמרי' נמי תרי כסי קמאי הווין משום חירות, בתראי לא הויין. ולכך אנו או' הלל דאיירי בשעבוד עד בצאת בתרי כסי קמאי. וסוף ההלל שמדבר על העתיד אנו אומרים על כוס אחרון שהוא משום חירות. ובכוס שלישי שהוא מן המזון אע"פ שהוא מתרי כסי של חירות אין לומר עליו מן ההלל כלל, כיון שאנו אומרים עליו (ב)ברכת המזון. וכוס חמשי אינו חובה, לכך אין שותין אותו כי אם לאחר הלל הגדול. ואומ' במדרש תלים מכאן אמרו אין אומרים הלל פחות משלשה. שנא' הללויה. ולמי אומר הללו, לשנים. והאומר אחד הרי שלשה. ולכך נאמר הללו הללו מנין שבעים ואחד שירדו ישראל למצרים עם השכינה דכתיב ואנכי אעלך גם עלה. ועוד שעולה הללו בגימטריא שבעים ואחד. לכך כל הברכות אומר ברוך אתה ולא אתה ברוך כדאמ' בתנחומא [בראשית ה'] ב' ברוך, א' ארור. ולפיכך התחילה תורה בראשית ואע"פ שהא' ראש לאותיות, וכן בבראשית רבה [א' י'], ולמה בב' שהוא לשון ברכה. ולמה לא ברוך אתה שהוא לשון אמר, וכמו כן ברוך אתה מתחיל בב'. ואם יאמר ברוך אתה יאמר אתה ברוך. והלועגים על דברי רבותינו שאמרו כמו כן מצינו בזיון וקצף שמתחיל בב'. וכמה דברים רעים מתחילין בב' אמנם אנו אומרים כי לא נשאר להם מן החכמה אלא רשע, שהרי לפי שהא' והב' סמוכות זו לזו והם הראשונות היה מקשה התלמוד למה לא התחיל בא' שהיא ראשונה מן הב' שהיא סמוכה לה. ומשני דארור וברוך הוי דבר והיפוכו. ולכך התחיל בב' של ברכה שהוא חלוף הארור. ואם תאמר הרי בזיון מתחיל בב' ויתחיל בא', הא ליכא למימר, דהא שכנגדו דבזיון הוא כבוד ואין מתחיל בא'. ולא תמצא דבר וחילופו שהא' טובה מן הב'. ואפילו תמצא לשון גנאי יותר מארור של שבח יותר מברוך. אבל מצינו דבר וחילופו שהב' טובה יותר מן האלף כגון ארור וברוך.
ברכת גאולה של פסח, ברוך א"י אמ"ה אשר גאלנו. ברכה זו פותחת בברוך וחותמת בברוך. שהרי בירושלמי [ברכות פ"א ה"ה] חשיב לה כמטבע ארוך, לפי דשתים הם, אחת להבא ואחת לשעבר. כלומר תחלה מדבר על יציאת מצרים שעבר, ואחר כך מדבר על העתיד, כמו שפירשנו. וענין זה ע"ש דא' בספרי [האזינו של"ג] גדולה שירה שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבא. ויש בעולם הזה ובעולם הבא. ואע"ג דסמוכה לחברתה היא לברכה שא' קודם הלל לקרוא את ההלל. יש לומר תחלת ההלל עד בצאת מפסיק, כדחזינן שהברכה מפסקת בין ברכה שלפניה ובין שלאחריה. וקריאת מגילה מפסקת בין ברכה שלפניה ובין שלאחריה. לפי שרגילות הוא שאין אדם נזהר יפה שלא יסיח על השלחן כשמתחילין הלל. וכן בבית הכנסת משיחין כשהחזן קורא המגילה. ולכך מתחיל בא"י הרב את ריבנו. ואע"ג דשמע ט' תקיעות בתשע שעות ביום יצא. התם מיירי ששתק ולא דבר ולא תקע תקיעות הבטלה בנתים. אבל תקיעות מפסקי להדדי, כדא' בראש השנה [ל"ד ע"א] מה נפשך אי גנח ולא יליל הא תרועות מפסקי, מכלל שהשתיקה לא גריעה כתקיעה או כדיבור. והכי נמי חזינן דשינה לא מפסקי לענין זה, שהרי קודם שינה מברך (המעביר שינה מעיני) [המפיל חבלי שינה] וכו' ואחר שינה כשייקץ מברך מיד אלהי נשמה שנתת בי טהורה. ואינו פותח בברוך, מכלל דשינה אינה מפסקת לענין ברכה. אבל הא דאמר [פסחים ק"כ ע"ב] נרדמו כולם לא יאכלו, ודא' בברכות היה אוכל על השלחן והפליג ויצא לחוץ חוזר ונוטל, התם איכא טעמא אחרינא, משום דהסח הדעת פוסל בנטילת ידים, ושינה נמי עושה כשתי חבורות. נחזור לפ' הברכה, אשר גאלנו וגאל את אבותינו. אריכות זה לא מצאנו בשום מקום, אלא משום שקרא למעלה באגדה לא את אבותנו גאל הק' בלבד אלא אף אותנו, לפיכך [הזכיר] אותנו ואבותינו [ש]גאל ממצרים, והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור, הלילה הזה ע"ש ואכלו את הבשר בלילה הזה. ואע"ג דבמכלתין [בשלח שירה א'] אמ' את השירה הזאת וכי שירה אחת היא והלא י' שירות הן. הראשונה נאמרה במצרים שנא' השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. ור"ל שיהיה לעתיד שיר כמו הלילה שנתקדש חג במצרים והדר חשיב לכולהו. ולבסוף אמ' כל השירות קרויות בלשון נקבה, שלכל התשועות היה אחריהן, שיעבוד, אבל התשועה העתידה לא יהיה אחריה שיעבוד. ולכן קראה בלשון זכר דכתוב השיר יהיה, ובשמות רבה [כ"ג י"א] מצינו שירו לה' שיר חדש. מכל מקום אנו רואים שאמר השירה הזאת, שאותה שירה לשון נקיבה אפי' הכי שירת הים אינה בטילה לעתיד, שהרי יביאו פסח ויאכלו מצות לזכר מצרים. אלא יש לומר כיון שמקיש הישועה העתידה לשל יציאת מצרים שהיא דומה לשל עתיד, כדכת' לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה ואשר הביא את ישראל ממצרים כי אם וכו'. ומיירי על העתיד ואינו מזכיר שום ישועה אצלה מהתשע ישועות אחרות כי אם יציאת מצרים, לפי שהיתה גדולה מכולם להזכירה לעתיד. לאכול בו מצה ומרור, אע"פ שאין פסח בזמן הזה, המצה דאורייתא שהכתוב קבעו חובה. והמרור דרבנן. והלשון הזה שאמ' והגיענו הלילה הזה נאצל מן הלשון שאמר והגיענו לזמן הזה. ועכשיו הולך ומתפלל על העתיד, כן ה' אלהינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים. והר' משה לא כתב אחרים אלא בכלל מועדים כלל ראש השנה ויום הכפורים. ולרגלים אלו פסח שבועות סוכות. ואע"פ שהם היו בכלל מועדים רמז שיזכו לעלות בכל רגל ורגל. ועוד יש לפרש שכך רצינו לומר אם לא הגיע עדיין הגאולה יזכנו לחיים ולראות עוד מועדים אחרים אפילו בגלותנו. ובזמן [הזה] אינם רגלים כי אם מועדים, שלא נקראו רגלים אלא בשביל שעולין לרגל. ואע"ג דכתוב כי הכיתני זה שלש רגלים, איפשר שהיה מכה אותה ברגלו. וא' הלשון הזה עם משמעות של שלש פעמים, ואחר כך אומר המברך ולרגלים, כלומר יהי רצון מלפניך שתגיע השעה שיהיו נקראים רגלים ותזכנו להיות שם. ועוד כת' ביחזקאל ובחגים ובמועדים תהיה המנחה איפה לפר. הבאים לקראתנו, זה הלשון תמוה הוא מאד. כי הימים אינם באים לקראת אדם אלא אמ' ע"ש דכתוב אני ה' בעתה אחישנה, אם לא זכו, בעתה. ואם זכו, אחישנה [סנהדרין צ"ח ע"א]. וכיון שיחיש הדבר לקצר הזמן ויהיה נמי שהימים יצאו לקראתנו שלא נאריך דרכנו ללכת אל עדיהם, ולכך באים לקראתנו לקצר את דרכנו. לשלום על אדם הבא אומרים לו בואך לשלום כמו שכתוב בתלמוד [כתובות ק"ד ע"א], וכמו שכתוב יבא שלום. וכן איש על מקומו יבא שלום. שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך, ע"ש דכתוב כי נחם ה' את ציון נחם כל חרבותיה וישם מדברה כעדן, זהו בנין המקדש. דכת' ערי קדשך (היו) מדבר ירושלים שממה ור"ל ערי קדשך, לשון רבים, ע"ש העזרה וההיכל והדביר. ואמ' היו מדבר. ומדבר הוא פנוי מכל דבר ע"ש דכתוב קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותנו היה לשרפת אש. ואמ' ירושלים שממה, ואין שממה אלא חורבן גדול פנוי ממש כמו מדבר שאין שם אפילו מקום בנין. וזהו וישם מדברה כעדן דכתוב בתרי' בית קדשנו ותפארתנו אשר הללו אבותיך היתה לשרפת אש. וערבתה כגן ה' זהו ירושלים הוא חוץ מן המקדש כמו שהגן הוא חוץ מן העדן וקורהו ערבתה ע"ש דכתוב והיה כערער בערבה. ומכל מקום יש שם אילנות קצת. ומסיים קרא של מעלה גבי חרבותיה ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה. וזהו שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך, וששון הוא לעולם יותר משמחה ולא א' בשמחה. ונאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים לכשיגיע דמם על קיר מזבחך לרצון. דכתוב ביחזקאל על העתיד בראשון בארבעה עשר יום לחדש יהיה לכם הפסח חג שבעת ימים מצות יאכל. ומן הזבחים לכשיגיע דמם על קיר המזבח לרצון. כלומר לרצון לפני ה' כדין הקרבנות ופשיטא לן שלא יאכל לא זבחים ולא פסחים עד שיעשה הזאה מן הדם. אלא ר"ל שלא יוכל אדם להביא שם פסח ולא זבח בתחילת הבנין בארבעה עשר של ניסן שעושין פסח וזבח חגיגה עד יחנכו תחלה המזבח מדם קרבנות מתחלת החדש. להכי כתיב לעיל מיניה בראשן באחד לחדש תקח פר בן בקר תמים וחטאת את המקדש ולקח הכהן מדם החטאת ונתן אל מזוזת הבית ואל ארבע פאת העזרה למזבח. ונודה לך שיר חדש על גאולתנו, פי' של העתיד, והיינו דמייתי במכילתא שירה העשירית לעתיד לבוא זכר, שנ' שירו לה' שיר חדש תהלתו מקצה הארץ. אמרו גאל ה' את [עבדו] יעקב. וזהו שאנו אומרים עוד ועל פדות נפשינו. פדות של מצרים דכתי' אשר פדית ה'. וכיון שמביאין פסח לעתיד ואוכלין מצות, ודאי מזכירין יציאת מצרים. זהו שרומז הכת' השיר הזה יהיה לכם כליל התקדש חג. מכלל ששוקל זה כזה לענין אמירת השיר. בא"י גאל ישראל. מהדר אפדות נפשנו דסליק מיניה.
<h2>דף קיז:</h2>
קדוש של שבת אומר ויכולו כולה. דאמ' במסכת שבת [קי"ט ע"ב] כל האומר ויכלו בערב שבת כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, וצריך לנו לשתף כל ישראל גדולים וקטנים טף ונשים. ולכך אומר ויכלו בתפלה. ואומר אותו פעם אחרת כמו ברכה מעין שבע בשביל עם שבשדות [שבת כ"ד ע"ב]. ואומר' אותו בבתינו בשביל בני הבית, דאמרינן בערבי פסחים למה לי' לקדושא בביתא, להוציא בני ביתו דלא אתי בי כנישתא. נמצא שכל ישראל שמעו ויכלו. ואומר [בא"י אמ"ה] אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו, על שם והיית לעם קדוש למען תשמור מצותיו. והיינו והתקדשתם, במה במצות. ורצה בנו ע"ש ורציתי אתכם ביחזקאל. גבי קרבנות. ורצוי שייך בשבת לפי שתמיד קרבן ציבור הוא, ונעשה בשבת ואף בטומאה בלא רצוי ציץ כי אם ברצוי השבת בלבד, שגורם לעשות קרבן צבור. שבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו, באהבה, דכתיב [בשבת] אוהבי אלו הן העושין מצות שבת מאהבה, ושאר המצות. וברצון כמו שפי' ורצה בנו להנחילנו את השבת, כמו שפי' בישמח משה דכתיב ושמרו בני ישראל את השבת. וגוי ששבת חייב מיתה [סנהדרין נ"ו ע"א], ולא יתחייב בשאר מצות, מכלל שהשבת היא נחלה. והוי גוי בכלל אל שכני הרעים הנוגעים בנחלה. ובישמח משה הארכתי יותר. וכן כל מתנה של קיימא קרי נחלה וירושה, דכתיב והבאתי רעי גוים וירשו את בתיהם ונחלו את מקדשיהם. זכרון למעשה בראשית צוה לנו את השבת, דכתיב ושמרו בני ישראל את השבת. ונותן טעם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ. ולכך החמיר לומר זכר למעשה בראשית אעפ"י שהיה לנו לומר זכר ליציאת מצרים, דכתיב בשבת וזכרת כי עבד היית במצרים, כמו במועדים. לכן הוזקקנו לקדש את השבת כי הוא יום תחלת מקראי קדש שהם המועדים זכר ליציאת מצרים. והם מקראי קדש. ולא נצטוו ישראל לקדש ימים טובים כי אם מיציאת מצרים שהרי [המעשה] שנצטוו עליו שבת היה תחלה למעשה שנצטוו עליה פסח ועצרת וסוכות, ולכך אנו אומרים בכל ימים טובים זכר ליציאת מצרים בקדוש. אבל מעשה שנצטווה עליו שבת היה מיום שביעי של בראשית. ואע"פ שצוה לעשות פסח קודם שצוה לעשות (פסח) [שבת] מכל מקום אין לומר על השבת זכר ליציאת מצרים, תחלה, כי אם זכר למעשה בראשית, לפי שהדבר תלוי שנצטווה עליו היה קודם יציאת מצרים. וזהו שהוא אומר כאן כי הוא תחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים. פירוש ולכך אמר זכר למעשה בראשית. כי בנו בחרת. דכתוב ויבחר ה' בכם. ואותנו קדשת מכל העמים. דכתוב היום הזה נהיית לעם קדוש. ושבת קדשך דכתיב ואת שבת קדשך הודעת להם. באהבה וברצון הנחלתנו. כמו שפירשנו. בא"י מקדש השבת, דכתיב ויקדש אותו. וביום טוב חותם [ע"ש כי אני מקדש...] מקדש ישראל והזמנים שישראל מקדשין הזמנים. ובברכת מעין שבע אומר זכר למעשה בראשית, ואינו מזכיר ליציאת מצרים, כיון שאינו מזכיר ומקראי קודש. ואע"פ שכתוב בשבת וזכרת כי עבד היית שהתורה אמרה ושמרו את השבת כי בו שבת, אם כן אין דין להזכיר יציאת מצרים על השבת, כי אם זכר למעשה בראשית. וגם למעלה פירשנו הכל, ועוד מאי דכתיב בשבת כי עבד היית במצרים הוא זכרון ליציאת מצרים. וזהו דאמ' בערבי פסחים [קי"ז ע"ב] אמר רב אדא וצריך שיזכיר יציאת מצרים. כתוב הכא למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים וכתוב זכור את יום השבת. ואמאי לא מפקינן ליה מדכתיב בשבת עצמו וזכרת כי עבד היית. אלא ודאי בשביל שאינו מזכיר שם היציאה כי אם העבדות. ומקרא דכתוב זכור את יום השבת לקדשו. מפקינן קדוש, לפיכך אין הגירסא כי אם על הקדוש ולא על התפלה. ולכך אין אומרים זכר ליציאת מצרים בשום תפלה על זכרון שבת כי אם בקדוש לבד בליל שבת. ובאהבה וברצון הנחילנו זכר למעשה בראשית כי הוא יום וכו', בא לפרש למה אנו אומרים בכלל זכר למעשה בראשית והלא לא נזכר בשום מקום בתלמוד לומר זכר למעשה כי אם ליציאת מצרים, וילפינן זכירה זכירה. ומפרש לפי שהוא יום תחלה למקראי קדש מפורש בתורה, וזכר ליציאת מצרים הוא, ולכך פשוט הוא שמזכירין זכר למעשה בראשית. ולכך הוצרך לחכמים לפרש בתלמוד. ואחר כך אומר זכר ליציאת מצרים.
קדוש יום טוב ואפילו בשבת, בא"י אשר בחר בנו מכל העמים, והכל אחד על שם ויבחר ה' בכם מכל. ורוממנו מכל לשון על שם ורומם תחת לשוני. ולקח לשון רוממות לפי שכל רוממות הוא גבורות ונסים כמו ימין ה' רוממה ימין ה' עושה חיל. וכן ארוממך ה' כי דיליתני. כלומר נסים גדולים עשית לנו כאשר דיליתנו על אויבי. וכן וירם קרן משיחו. וכל הימים טובים נצטוו על נסים ונפלאות שעשה לנו המקום. אבל שבת לא נצטווה על נסים שעשה לנו כי אם על מה ששבת. לכך אין אומרים בשבת ורוממנו. וקדשנו במצותיו ע"ש והיית לעם קדוש למען תשמור מצותיו. ועוד רוממנו מכל לשון כדאמ' בתנחומא [בלק ט'] ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי אע"פ שמדבר בלשון הקודש גוי לשונו סרוח. וזהו ורומם תחת לשוני, ולא תחת לשון הגוים. כלומר שהגוי אינו יכול לדבר הקדש בלשון נקיה, שאמר התעללת בי לשון טרוף ולכלוך כמו עוללים ויונקים. ועוד אמ' בתנחומא [בלק ט"ז] בזכות ג' דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שנו את לשונם ולא גלו מסתורין שלהם, פי' עצתן, ולא נפרצו עריות לא הבחורים ולא הבתולות. ותתן לנו ה' אלהינו באהבה, דכתיב מאהבת ה' אתכם וביום טוב עצמו לא כתוב אהבה. מועדים לשמחה וחגים וזמנים לששון, דכתיב חג המצות חג השבועות חג הסוכות. וזמנים תרגום של מועדים. והכל אחד. ושמחה כתיב בהו ושמחת בחגך. וששון הוא כפל של שמחה. ועוד משום דכתיב וידבר משה את מועדי ה'. וכתוב ויהי דברך לי לששון ולשמחה ואוכלם. ולכך בימים טובים שנאמרו בדיבור אומר ששון ושמחה. את יום המנוח ואת יום טוב פלני זה. אע"פ שהוא שבת אין אומרים באהבה וברצון מפני חביבות היום טוב שאינו תמיד נדחה רמז השבת מפני רמז היום טוב. באהבה מקרא קדש, אינו על שם דכתיב בשבת באהבה, אלא על מה דכתוב כי מאהבת ה' אתכם. זכר ליציאת מצרים, ואינו אומר זכר למעשה בראשית אע"פ שהוא שבת. מפני שנזכר השבת מפני חביבות היום טוב שאינו תדיר. ועוד שקודם נצטווה יום של פסח מציווי שבת. ועוד שאף בשבת כתיב וזכרת כי עבד היית במצרים ואין שייך לומר זכר ליציאת מצרים ולמעשה בראשית שניהם יחד. כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים על שם ויבחר בכם מכל העמים. וכתוב היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך. ושבת ומועדי קדשך בשמחה ובששון הנחלתנו. עכשו נגרר השבת אחר יום טוב לומר שמחה וששון סמוך לחתימה. כי שמחה מפורשת ביום טוב, ובשבת ברמז בעלמא. דכתוב וביום שמחתכם, אלו השבתות [ספרי בהעלותך ע"ז]. ואפי' לא היה שבת אומר ומועדי קדשך בשמחה ובששון הנחלתנו. ויש לתמוה היכן נרמזו ימים טובים להיות נחלה, הא לא כתוב בה ושמרו בני ישראל את היום טוב ולא כתוב לדורותם. ואפשר לומר כיון דכתוב ויום ולילה לא ישבותו, ואמרינן [סנהדרין נ"ח ע"ב] גוי ששבת חייב מיתה, הכי נמי מיירי בכל ימים טובים שיש בהם שביתה. אם כן הימים טובים הם נחלה לישראל כשבת. וקורא אני בהם אל המנוחה ואל הנחלה. כל מי שיש בו מנוחה יש בו נחלה. ולא דמי לשאר מצות שכל גוי יכול לעשותם ולא יתחייב בהם.
וגומר התפלה ואומר ויכולו אע"פ שאמרו באתה קדשת, לפי שכשחל יום טוב בשבת אינו אומר ויכלו בתפלה, וצריך לאמרו אחר שהתפלל ואגב אותה שבת צריך לאומרו בכל השבתות. קודם ברכה מעין שבע. כך פירש ר"ש. מגן אבות בדברו ע"ש אנכי מגן לך. מחיה מתים במאמרו דכתיב הנני פותח את קברותיכם. וברכה אחת מעין שבע עד אדון השלום הוא מעין שבע שהוא כנגד שים שלום. ואחר כך אומר מקדש השבת ומברך שביעי כנגד ברכה שביעית שהיא אתה קדשת הנוספת בשבת, ולא רמזה עדיין כי אם ג' שלפניה וג' שלאחריה. והוי מקדש השבת כנגד אתה קדשת ומברך כנגד וברכתו מכל הימים. המניח בקדושה ע"ש וינוחו בו. בא"י מקדש השבת. לעם מדושני ענג, כמו דשן ושמן. וכת' דשנים ורעננים יהיו. ר"ל מקבלי הנאה דרך תענוג דכתוב וקראת לשבת עונג וזהו במאכל ומשתה וכסות נאה. והיינו דכתוב ותתענג בדשן נפשכם. ואומר זכר למעשה בראשית דכתיב כי בו שבת מכל מלאכתו. ואינו אומר זכר ליציאת מצרים, ואע"ג דכתיב בשבת וזכרת כי עבד היית במצרים, זכרון עבדות הוא. ומיירי בזכרון הלב. ולא כתוב שם יציאת מצרים. כמו שכתבתי בקדוש של שבת. מההיא דפסחים. אצל זכר למעשה בראשית. ובצלותא לא אמרינן ליה כי אם בקדוש. התורה אמרה בפירוש ושמרו בני ישראל את השבת וגו' כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, אם כן אין להזכיר זכר ליציאת מצרים כי אם זכר למעשה בראשית. ואומר קדיש ובמה מדליקין ואומר קדיש.
ורבינו יעקב היה אומר שצריכים לומר בברכה [בתפלה] וקידוש זכר ליציאת מצרים והא ליתא, דזיל חזי מה עמא דבר. ועוד בברכה אחת מעין שבע חזינן דלית בה זכר ליציאת מצרים. ועוד שמוכיח בערבי פסחים שאין מזכירין יציאת מצרים בתפלה כי אם בקידוש דאתיא זכירה זכירה.
ואומר ההפטרה. אלו הן ברכות המפטיר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר בחר בנביאים טובים. ע"ש בחרת באברהם וע"ש ויבחר בדוד עבדו. וכתוב לולא משה בחירו. לאפוקי נביאי השקר דכתוב והמה נבאים בשמי לשקר. והיינו דאמ' בבראשית רבה [ע"ו א'], ויירא יעקב מאד ויצר לו, שני בני אדם הבטיחן הקב"ה, הבחיר שבאבות והבחיר שבנביאים. הבחיר שבאבות זה יעקב, דכתיב כי יעקב בחר לו יה. הבחיר שבנביאים זה משה. דכתיב לולא משה בחירו. ולקח לשון זה ע"ש הטיבה ה' לטובים. ורצה בדבריהם הנאמרים באמת. ע"ש הנביא אשר ינבא לשלום, בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת. ולפי שברכו על התורה שנתנה בסיני אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו אנו מברכין. כמו כן אשר בחר בנביאים טובים, כדאמ' בתנחומא [יתרו ח'] אנכי ה'. אמר ר' יצחק, אף מה שהנביאין עתידין להתנבאות כלם קבלו מהר סיני. ודוקא דברי הנביאים הטובים. אבל דברי הנביאים השקרים, לא קבלו. ולשון זה אמ' בתנחומא. ברוך שבחר בצדיקיה. והוצרך כאן גבי הפטרה לומר אשר בחר בנביאים טובים, כדאמ' בתנחומא [ראה א'] אמר להם אסף פושעי ישראל אמרת שכתובים ונביאים אינם תורה, ואין אנו מאמינים בהם. שנאמר ולא שמענו בקול ה' אלהינו ללכת בתורתו ביד עבדיו הנביאים, הרי שכתובים ונביאים תורה. לכך נאמר האזינו עמי תורתי. ולכך תקנו לבסוף חמשה ברכות, לרמוז שהם תורה כחמשה חומשי תורה. בא"י הבוחר בתורה ובמשה עבדו ע"ש ודעת מחרוץ נבחר. וכתוב לולי משה בחירו ואמר זה ע"ש לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי. ובישראל עמו ע"ש דכתיב ויבחר ה' בכם. ובנביאי האמת והצדק. דכתיב ויוצא עמו בששון ברנה את בחיריו. אלו הם משה אהרן ומרים וכתוב אהרן אשר בחר בו. וכתוב משה בחירו. והצדק ע"ש דכתיב במשה צדקת ה' עשה. וע"ש אנשים צדיקים. כדאמ' בספרי. לאפוקי מי שהיו נביאי אמת וחזרו בהן כחנניה בן עזור. ולאחריו מברך, בא"י צור כל העולמים ע"ש ביה ה' צור עולמים. צדיק בכל הדורות. ר"ל בכל דרכיו. ע"ש צדיק ה' בכל דרכיו. וכן כתוב איש צדיק תמים היה בדורותיו. לפי הפשט ר"ל בכל דרכיו. האל הנאמן, ע"ש האל הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו, ולשומרי מצותיו לאלף דור. ויש מפרשין צדיק בכל הדורות, דורות ממש. צדיק הוא ארך אפים. האומר ועושה פסוק הוא. מדבר ומקיים. ודבר אלהינו יקום לעולם. כי כל דבריו אמת, דכתוב ראש דברך אמת. וצדק דכתוב ולעולם כל משפט צדקך. ואמ' במסכת סופרים [פי"ג הי"א], מיד עומדים העם ואומרים נאמן אתה הוא וכו' כדכתב' האל הנאמן. ונאמנים דבריך, דכתיב נאמנים כל פקודיו, ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם, ע"ש כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם. והיינו דאמרינן בספרי עזבו את ה' וגו' נזורו אחור. אל תאמר עזבו אל עוזבו אותי כביכול למה אני נקראתי ה' ה' אל רחום וחנון ומפני עונותיכם עשיתם אותי כאכזרי והפכתי מדותי. ועוד ע"ש יצא מפי צדקה ולא ישוב. כי אל נאמן אתה בא"י האל הנאמן בכל דבריו. ר"ל נאמן הוא לעושה מיראה כמו לעושה מאהבה. וזהו דכתיב האל הנאמן וגו' לאוהביו ולשומרי מצותיו. ודרשינן שומרי מצותיו אלו העושים מיראה. ויש אומרים ע"ש יאמן נא דברך. ויש שאינם אומרים בכל דבריו. רחם על ציון כי היא בית חיינו. דכתוב למען ציון לא אחשה. וכן ובא לציון גואל. כי הוא בית חיינו. דכתוב והודעת להם, זו בית חייהם. פי' מקום תפלה. ולעגומת נפש תנקום נקם במהרה בימינו דכתוב ויבא כנהר צר. ונהר הולך מהרה. בא"י בונה ירושלים. לעיל מיניה כעל גמולות כעל ישלם וגו' ובא לציון גואל. ואמר מהרה, דכתיב קל מהרה אשיב גמולכם בראשכם. ואמר לעגומת נפש ע"ש עגמה נפשי לאביונים. במהרה בימינו. דכתוב ויבא כנהר צר. ונהר הולך מהרה. בא"י בונה ירושלים. דכתוב בונה ירושלים ה'. את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח ע"ש שם אצמיח קרן לדוד ועל שם תקום בכבוד. ואמר בישועתך, כי בנין ירושלים הוא ישועת השם דכתוב וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו. כי לישועתך קוינו כל היום. ע"ש לישועתך קויתי ה'. כל היום פירשנו בשמנה עשרה. בא"י מגן דוד. דכתוב בדוד ועשיתי לך שם כשם הגדולים אשר בארץ זהו שאומר מגן דוד. דכתוב בדוד ותתן לי מגן ישעך כמו שכתוב באברהם אנכי מגן לך. שמחנו ה' אלהינו באליהו הנביא עבדך, דכתוב הנני שולח לכם את אליהו הנביא. ואמר שמחנו ע"ש והשיב לב אבות על בנים. ואמר עבדך על שם עבדי הנביאים. ובמלכות בית דוד משיחך, דכתוב על העתיד ועבדי דוד מלך עליהם במהרה יבא אלינו וגם המלכות. ויגל לבנו על שם יגל לבי בישועתך. ועל כסאו לא ישב זר, על שם זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי גבי דוד. ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו, ע"ש ונחל ה' את יהודה חלקו על אדמת הקדש. ודוד הוא משבט יהודה. ואמר כבודו ע"ש והיתה מנוחתו כבוד. כי בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד, דכתוב זכור ה' לדוד אשר נשבע לה'. וכתיב נשבעתי לדוד וכו' ערכתי נר למשיחי. וכתוב אחת נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב. וכתיב עוד נשבעתי לדוד עבדי עד עולם אכין זרעך ובניתי לדור ודור כסאך סלה. ועוד לא ינחלו עוד אחרים את כבודו, פי' כבודו של מלכות דוד דאמ' בתנחומא [תצוה י] ואתה מרום לעולם ה' אמר דוד רבון העולם משאתה נותן רוממות לאדם אינה זזה ממנו לעולם. נתת לדוד את המלכות אינה זזה ממנו לעולם. דכתיב ודוד עבדי נשיא להם לעולם בא"י מגן דוד. על התורה, שקרינו בספר התורה עכשיו. ועל העבודה, ר"ל התפלה שהתפללנו, והיא תחת עבודה. ואמר לשון זה כדאמ' ביומא [ס"ח ע"ב] שכהן גדול לאחר שקרא בתורה ואמר רצה ה' בעמך [ישראל] היה מברך על התורה ועל העבודה. ועל הנביאים, היא ההפטרה. שנתת לנו ה' אלהינו לקדשה, דכתוב לקדש את יום השבת. ולמנוחה, דכתוב למען ינוח. לכבוד, דכתוב ולכבוד ה' מכובד. ולתפארת, זהו זיו פנים. ועוד כבדהו בכסות נקיה שלא יהיו בגדי שבת כשל חול. [שבת קי"ט ע"א]. וכתוב בבגדי כהונה לכבוד ולתפארת. ועוד כתוב לבשי בגדי תפארתך. ועל הכל אנו מודים לך על כל מה שאמרנו. ולפי שהזכיר העבודה אמר אנו מודים לך שהוא אחר העבודה. ומברכין את שמך ע"ש הודו לו ברכו שמו. ברוך אתה מקדש השבת.
ואומ' הלל הגדול ושותה כוס חמשי אם ירצה, ולא התירו לשתותו כי אם לחולה או לאסטניס. ולפי הירושלמי [פסחים פ"י ה"ו] יכולים לשתות מים בין שלישי לרביעי שלא אסרו אלא משום שכרות שלא יוכל לומר הלל, ואם כן בין שלישי לרביעי יכול לשתות מים. ואחר רביעי נמי ישתה מים אם ירצה לומר הלל הגודל, ואחר הלל הגדול ששתה כוס חמשי יכול לשתות אחר כך בין מים בין יין, ואם ירצה ישתכר שכבר אמ' כל מה שיש לומ' בשירות ותושבחות. והרב אלפסי אסר לשתות יין אפי' אחר כוס חמישי. ואפשר שסובר שיין מסלק טעם המצה ולא מים, ולא ידעינן מנא ליה.
<h2>דף קיח.</h2>
יהללוך ה' אלהינו על [כל] מעשיך ע"ש יודוך ה' כל מעשיך. ולכך אומר אחר כך יודו. אבל התחיל יהללוך ע"ש שגמר את ההלל. וחסידיך צדיקים עושה רצונך ועמך בית ישראל ברנה יודו ויברכו, ע"ש שא' כל מעשיך אמר וחסידיך יברכו ע"ש סופיה דקרא וחסידיך יברכוך. עושה רצונך, ע"ש משרתיו עושה רצונו. וישבחו. ע"ש שאמר מעשיך וכתוב דור לדור ישבח מעשיך. ויפארו דכתוב כי גאל ה' את יעקב ובישראל יתפאר. והזכירו כאן ע"ש הגאולה. וירוממו את שמך, אמ' מרומות ע"ש ההלל דכתוב תהלה לדוד ארוממך. וכת' מרומם על כל ברכה ותהלה. ולכך אמר שמך על רישיה דקרא ויברכו שם כבודך. ומרומם על שם שדלה אותנו משונאינו. וכתוב ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי וע"ש ההלל דכתוב רוממות אל בגרונם חרב פיפיות בידם. כי לך טוב להודות דכתו' טוב להודות לה'. ולשמך נעים לזמר, ע"ש סופיה דקרא ולזמר לשמך עליון. ואמר נעים לזמר ע"ש זמרו לשמו כי נעים, והזכיר טוב ונעים וזמר אצל תהלה ע"ש הללויה כי טוב זמרה אלהינו וכי נעים נאוה תהלה. ואחר שאמ' נעים לזמר אמר בכל יום תמיד, ע"ש ולזמר לשמך עליון להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות. זהו בכל יום. ונתכוון לומר לשון זה בכל יום לפי שאמר יהללוך ואמר ויברכו. וכתוב בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד. ואמ' מיד כי מעולם ועד עולם אתה אל, בא"י מלך מהולל בתושבחות. זהו לשון של היכלות.
נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלהינו ע"ש כל הנשמה תהלל יה. כל חי ע"ש לא המתים יהללו יה. תברך את שמך ע"ש ברכי נפשי את ה'. ורוח כל בשר ע"ש ורוח כל בשר איש. תפאר ותרומם לשונות של היכלות. זכרך מלכנו תמיד ע"ש זכרתיך על יצועי, וכן זכרתי שמך ה' תמיד ע"ש ואברכך שמך לעולם ועד. והוא אמר תחלה מן העולם ועד העולם אתה אל. ואמ' במדרש תלים ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם מן עלמא דלא הוינא ביה עד עלמא דאנן ביה. ומבלעדיך אין לנו מלך ע"ש ואין אלה מבלעדי. אין לנו מלך גואל ומושיע ע"ש ומושיע אין בלתי. וכתיב גואלנו ה' צבאות שמו וכתיב ה' מלכנו הוא יושיענו מכלל שאין לנו מלך אחר, שהרי כתוב ומושיע אין זולתי. פודה אשר פדית ה' ומציל, ויצילם ה'. ומפרנס דכתיב כלכלתם במדבר ואמ' בתנחומא כי לא אעזבך, השיבו על הפרנסה. ומרחם, דכתיב בחסד עולם רחמתיך. כאן מזכיר כל ענין יציאת מצרים מתחלתו ועד סופו בסתם, ולבסוף זכרוהו מפורש. בכל עת צרה וצוקה, דכתיב ברחמיך הרבים ענתם אין לנו מלך אלא אתה דכתיב מלכנו הוא יושיענו. אלהי הראשונים והאחרונים, דכתיב אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים. וכתיב ואת אחרונים אני הוא. אלוה כל בריות דכתיב אלהי עולם ה' אדון כל התולדות לאחר שנולדו כל התולדות ונעשה אדם אמרו מלאכים מה אנוש כי תזכרנו וכו' ואעפ"כ ותמשילהו למעשה ידיך, ומיד אמרו ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ. המהולל בכל התשבחות זהו לשון היכלות המנהג עולמו בחסד, ע"ש עולם חסד יבנה ורמז נוהג כצאן יוסף. וכתיב וינהגם במדבר. ובריותיו ברחמים דכתיב וחסד עולם רחמתיך ולכך הזכיר חסד ורחמים זה בצד זה. וה' אלהים אמת, פסוק הוא. ער ע"ש עורה למה תישן ה'. לא ינום ע"ש הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל. המעורר ישנים רמז תחית המתים. ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו ואמ' מעורר ע"ש ולא יעירו משנתם האמור ברשעים. המקיץ נרדמים ע"ש יקיצו שאמרנו. ע"ש שהוא יותר משינה קראו נרדמים. ועל שם מה לך נרדם. ואז יהיה מחיה מתים. ורופא חולים דכתיב ואת החולים אחזק. סומך נופלים פסוק באשרי. מתיר אסורים, כאן שלשה דברים האמורים בפסוק אחד. שלחני לחבוש לנשברי לב, זהו רופא חולים. ולקרוא לשבוים דרור, זהו סומך נופלים. ולאסורים פקח קוח זהו מתיר אסורים ולך לבדך אנחנו מודים ע"ש לך לבדך חטאנו ועוד כתיב כי אתה ה' לבדך עליון על כל הארץ. אלו פינו מלא שירה כים ע"ש ויתן בפי שיר חדש תהלה לאלהינו. מלא שירה כים ע"ש והים איננו מלא. ולשוננו רינה ע"ש תרון לשון אלם. כהמון גליו ע"ש משבית שאון גליהם והמון לאומים ושפתותינו שבח ע"ש שפתי ישבחונך כמרחבי רקיע כדאמרינן בבראשית רבה שהיה הרקיע מרחיב והולך עד שאמר לו די. ועינינו מאירות כשמש וכירח ע"ש האירה עיני. וידינו פרושות כנשרי שמים ע"ש וכפי פרושות עד לשמים. ורגלנו קלות כאילות ע"ש קל ברגליו כצבי על פני השדה, וכתוב אילה שלוחה. אין אנו מספיקין להודות לך ה' אלהינו לשון חכמים הוא [שבת י"א ע"א]. ונעשה ע"ש לך דומיה תהלה. על אחת מאלף אלפי אלפים כעין אחת מני אלף. ורוב ריבי רבבות פעמים כך הוא אלף אלפי אלפים ורוב רובי רבבות כתרים ובבראשית רבה אלף אלפים וריבי רבבות. הטובות שעשית עמנו ועם אבותינו. ע"ש המעלה אותנו ואת ישראל ממצרים. ואותם שאומרים שעשית עם אבותינו ועמנו אומ' במכילתא [מסכתא דשירה] אלהי אבי וארוממנהו אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבונו של עולם, לא על נסים שעשית עמנו אנו אומרים לפניך שבח וזמרה אלא על הנסים שעשית עם אבותינו ועמנו. ומפרש כיצד, ממצרים גאלתנו ומבית עבדים פדיתנו דכתיב ויפדך מבית עבדים. ברעב זנתנו דכתיב ולחם מן השמים נתת לרעבם. וכתוב ונפש רעבה מלא טוב, ועל אחי יוסף, ויכלכל יוסף את אחיו והיו שנות רעב בכל העולם, ובשבע גדול כלכלתנו דכתוב וצידה יתן להם לשובע. מחרב הצלתנו ע"ש ויצילני מחרב פרעה. ומדבר מלטתנו דכתוב ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם. מחליים רעים ורבים דליתנו אמרת להביא בתוכחתך בתורה. דליתנו ע"ש ארוממך ה' כי דילתני. עד הנה עזרונו רחמיך ע"ש דכתיב עד הנה עזרנו ה' ולא עזבונו חסדיך ע"ש וברחמיך הרבים לא עשיתם כלה ולא עזבתם. ואמר חסדיך גבי עזיבה ע"ש אל תעזבני ה' עד מאד ואל לעד תזכר לי עון בחסדך זכור לי עתה. על כן אברים שפלגת בנו. יש אומ' בשב"א האלף ששם דבר שאלו ואמר אברים. וי"א בציר"י האלף דהאי אבר אינו כנף, אלא נתק. ואמ' האבר דמתרג' ונתח אותה לנתחיה לאיברהא. ועל כן אומר שפלגת לפי שהאברים הם עצמות מובדלין כמו שהיו מנותחין וזהו מעין כל עצמותי. וכתוב התפרדו כל עצמותי. ורוח ונשמה שנתת באפנו. דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים וכתוב נשמת רוח חיים. ולשון אשר שמת בפינו. שלא יוכל הפה לדבר בלא לשון, שהפה מדבר ולשון מחתך. הן הן יודו ויברכו וישבחו ויפארו וירוממו את שמך מלכנו. כבר פירשנו מקומם כמה פעמים. כי כל פה לך יודה. כתוב ופי יגיד תהלתך. ולשון חכמים שאמרו ולא תהא (בחר"ק) עדות גדולה מהודאת פיו [ב"מ ג' ע"ב]. וכל לשון לך תשבע (וכתוב לך תשבע). וכל ברך לך תכרע ע"ש כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון. ומפרש בתריה על הולד שנשבע למקום כשיוצא ממעי אמו [נדה ל' ע"ב]. וכל קומה לך לבד תשתחוה ע"ש מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו. ועל שם כי השתחואה מלא קומתו פישוט ידים ורגלים [מגילה כ"ב ע"ב]. כדאמרינן באיכה רבתי ובירושלמי אי פרחית לך הא כללי קדמך. וכל הלבבות יראוך ע"ש מי הירא ורך הלבב. וכן לא יירא לבי. וכל קרב וכליות יזמרו לשמך ה'. קרב ע"ש וכל קרבי את שם קדשו וכליות ע"ש יסרוני כליותי. יזמרו לשמך ע"ש זמרו לשמו. כדבר שנאמר כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך מציל עני מחזק ממנו פסוק שלם בתלים. מי ידמה לך ומי ישוה לך ע"ש ואל מי תדמיוני ואשוה. ומי יערוך לך ע"ש ומה דמות תערכו לו. האל הגדול הגבור והנורא אל עליון קונה ברחמיו שמים וארץ. פירשנום בשאר מקומות. נהללך ונשבחך פירשנום, ונברך את שם קדשך ע"ש ויברך [את] שם קדשו לעולם ועד. ודור אמר ברכי נפשי את ה' פסוק שלם.
האל בתעצומות עוזך על שם נותן עוז ותעצומות לעם ברוך אלהים. הגדול בכבוד שמך דכתיב האל הגדול. וכתוב הבו לה' כבוד שמו. כל אלו שבחים הם ואומרים לו אתה אל בתעצומות עוזך ואתה גדול בכבוד שמך ואתה גבור לנצח נצחים, כמו עולמי עולמי. ויש אומרים לנצח בגזירה לדבר לשבר, ור"ל לעשות הרבה נצוחים במלחמה כמו ה' מרי נצחן. וכן למנצח למי שמנצחין אותו ושמח. והנורא בחילי נוראותיך ע"ש נוראות בצדק תעננו מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים. פי' כל כך הוא נורא בעולם כי בבטחונו חיים וקיימים כל קצוי ארץ והעומדים בים. ואמר בחילי ע"ש מלך שיראים אותו כשיש לו חילות רבות. וכן הוא אומר בתלמוד ולכל חילי מרום. ובפסוק יפקד ה' על צבא המרום במרום. וכן הללוהו כל צבאיו. המלך היושב על כסא רם ונשא וגו' כי את המלך ה' צבאות ראו עיני.
שוכן עד מרום וקדוש שמו דכתיב כה אמר ה' רם ונשא שוכן עד מרום וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון. וכתיב רננו צדיקים בה' לישרים גו'. בפי ישרים תתרומם ובדברי צדיקים תתברך ובלשון חסידים תתקדש ובקרב קדושים תתהלל. יש אומרים כמו שכתבנו ואומר. כי נעשה יצחק ורבקה. ישרים צדיקים חסידים קדושים הוא יצחק. תתרומם תתברך תתקדש תתהלל היא רבקה וספק הוא אם חכם ששמו יצחק ואשתו רבקה עשהו לכבוד יצחק ורבקה הראשונים או חכם אחר לכבוד עצמו. ויש אומרים כך, בפי ישרים תתהלל ע"ש לישרים נאוה תהלה. ובלשון חסידים תתברך ע"ש וחסידיך יברכוך. ובקרב קדושים תתקדש ע"ש אל נערץ בסוד קדושים רבה. ותתקדש במקום נערץ ע"ש והקדישו שמי וקדוש ישראל יעריצו. ובדברי צדיקים תתרומם ע"ש ותרוממנה קרנות צדיק. פי' לפי שהן מרוממות. שהקב"ה עושה מדה כנגד מדה. כתוב במכילתא. בפי ישרים וכתוב דברי צדיקים וכתוב ותרון לשון אלם ובמקום אחר וחסידיה רנן ירננו, היינו ובלשון חסידים. וכתוב בקרבך קדוש היינו בקרב קדושים.
ועוד אומרים במקהלות ורבבות יודו ע"ש העתיד כדאמרינן בתנחומא [צו י"ב] הקהל את העדה פתח אהל מועד ואמר משה איך אוכל להקהיל לפני הפתח ששים רבוא אנשים וששים רבוא בחורים ואין הפתח אלא בית סאתים. ואמר לו הקב"ה אל תתמה שהרי השמים כדוק של עין הם והרחיבם, דכתיב הנוטה כדוק שמים וימחתם ואף לעתיד כן אני עושה בציון כל אותן אוכלוסין מאדם הראשון עד שיחיו המתים היכן עומדים, והם עתידים לומר צר לי המקום גשה לי ואשבה ואני מרחיבה. דכתיב הרחיבי מקום אהלך וכן בהר סיני שירדו רכב אלהים רבאתים אלפי שנאן, [וכל ישראל היו שם ואמר השם להר סיני הרחב וקבל בני]. וכן לעולם הבא הק' מרחיב ירושלים דכתיב ורחבה ונסכה למעלה זהו עד לשמים, דכתיב כי גדול מעל שמים חסדך, כיון שמגעת לשמים אומרת כל הרקיעים עד השביעי [צר לי המקום ואעפ"כ שעולים בשמים] עד שמגעת לכסא הכבוד. וכיצד הן עולים התחתון אוכל ושותה וישן. והקב"ה מביא עננים ומפריחן. במקהלות ורבבות עמך ישראל על שם במקהלות ברכו את ה'. רבבות, ע"ש שובה ה' רבבות. חבר כלל הדברים האלה שאמר מקהלות רבבות כדי לחבב קהלת הגרים עם ישראל לענין התורה שדברי תורה הם מופקרים כמדבר לכל מי שירצה ללמוד. וכן הוא בתנחומא [ויקהל ח'] שלא יהא אדם אומר אני בן תורה והתורה נתונה לי ולאבותי, ואתה ואבותיך לא היו בני תורה אלא גרים היו, לפיכך כתוב מורשה קהלת יעקב. לא אמר לבני יעקב אלא קהלת יעקב, לכל מי שמתקהל ביעקב. אפילו הגרים שעוסקין בתורה שקולים ככהן גדול שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. כהנים לוים וישראלים לא נאמר, אלא האדם. משמע מכאן דדרשה זו אינה מרבה גויים אלא גרים. ואמרינן נמי במדרש תלים [קמ"ו] אל יאמר אדם אבי כשר היה בזכותו אני ניצול. אין אברהם מציל לישמעאל בנו ולא יעקב לעשו אחיו, שנאמר אח לא פדה יפדה איש. ועוד רבבות רמז שירבו ויהיו [רבבה] כצמח השדה כמו שהיו כאשר היו במקהלות על הים. והיינו דאמ' במדרש תלים עתיד כל אחד מישראל להיות לו בנים כיוצאי מצרים, שנאמר תחת אבותיך יהיו בניך. ועוד ר"ל שאין גדולה לאדם לענין ההודאה כמו לענין תורה. שנאמר כי אם שמור תשמרון, מלמד שהכל שוים בתורה. וכן הוא אומר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. כהנים לוים ישראלים אין כתוב כאן, אלא קהלת יעקב. וכן מצינו גבי תפלה לשון קהלה, שנאמר בשרתי צדק בקהל רב. וכן במקהלות ברכו אלהים. רבבות ע"ש ואתא מרבבות קודש. ברנה יתפאר שמך ע"ש רננו צדיקים לה' שאמר למעלה. יתפאר. פרשנו פעמים רבות. שמך מלכנו לעולם ועד. ע"ש אברכך אלהי המלך. ויש אומרים שמך מלכנו בכל דור ודור. כמו לעולם ועד. וע"ש דור לדור ישתבח מעשיך. וע"ש לדור ודור אמונתו. לכן אומר ישתבח עד דור ודור. ואומר תחלה הודו לו ברכו שמו. שכן חובת כל היצורים לפניך ה' אלהינו כעין וחייבתם את ראשי למלך. ולשון התלמוד בכל מקום חובה. ור"ל כי חובה על כל אדם להודות ולהלל. ולכן אמר יצורים, דכתוב עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. כיון שיצרתים חובה עליהם שיהללוני. לשבח לפאר להדר לעלה ולקלס. לשונות של היכלות הן. ואמ' שכסא הכבוד משורר בכל יום תהלה שירה וזמרה ברכה ושבח והלל וקלוס. ועיקר תפלה זאת לוקח משם. דאמר תתאדר תתהדר תתרומם תתנשא תתפאר תתברך תשתבח תתעלה תתעלז ותתקלס. שכן חובת כל היצורים לפניך לאדרך ולשבחך ולגדלך ולקדשך לעלך ולברכך להדרך לרוממך לנשאך לפארך לעלזך לקלסך המלך הגדול והקדוש שליט על העליונים ועל התחתונים. ולכך זה המתפלל אומר שכן חובת כל היצורים. על כל דברי שירות ותושבחות דוד. וכן אומר שם תשתבח בכל התושבחות. וכתוב בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך. וכתוב וירם קרן משיחו. ועל שם שירי חזר אמר בן ישי דכתוב הנה ראיתי בן לישי יודע נגן וגו' וה' עמו.
<h2>דף קיט.</h2>
אנא יי' הושיעה נא. אנא יי' הצליחה נא פסוק אחד הוא ומפסיקין אותו לשנים לפי שאין מנענעין הלולב כי אם בהושיעה נא, לפי שאנו והב"ה צריכים ישועה. וכן אומ' בירושלמי [סוכה פ"ד ה"ג] אני והוא צריכין להושיעה, וכן והושע יי' את אהלי (יעקב) [יהודה], והושע הוא עצמו נושע. וכן ולכה לישועתה לנו, לך (ודאה) [וראה]. אבל אין מנענעין בהצליחה נא' דשאלת צרכיו הוא כדכתיב בעזרא והצליח נא לעבדך, שהיה שואל הצלחה על בנין בית המקדש שהתחיל.
<h2>דף קיט:</h2>
ויש אומרים באחרונה סמוך לבורא פרי הגפן כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. רמז לדוד שיברך אחר הסעודה שיעשה הקב"ה לעתיד לבא ויאמר כוס ישועות אשא, וכן הוא בערבי פסחים. והוא כך בשמות רבה. והוא מרומים ישכון לעתיד הקב"ה מביא להם פירות מגן עדן ומאכילן עץ חיים. ומי הוא שיברך, הכל חולקין כבוד להקב"ה שיצוה לברך. והקב"ה אומר למיכאל ברך ומיכאל יאמר לגבריאל ברך, וגבריאל לאבות והאבות לדוד ואומ' המלך שבארץ יברך למלך שבשמים, ונותנין הכוס לדוד לברך ואומר כוס ישועות אשא. ועל זה שאומר באגדה שמאכילן עץ החיים על דבר זה אומר הפסוק ובלע המות לנצח, שהרי אם אדם הראשון אכל מעץ החיים כמו כן היה חי עד עולם. ברוך אתה ה' אמ"ה בורא פרי הגפן ומברך על הגפן ועל פרי הגפן.
<h2>דף קכא.</h2>
בשעה שהיו אוכלין פסח היו מברכין אקב"ו לאכול את הפסח. ועל הזבחים היו מברכין אקב"ו לאכול את הזבח. דכתוב בפסח ואכלו את הפסח בלילה הזה. ובזבחים כתוב אכילה בכמה מקומות. ולבסוף כשיגמר אומר ברכה דלבסוף.
<h2>דף קכא:</h2>
ברוך אתה ה' אמ"ה אקב"ו על פדיון הבן. דאמ' בבראשית רבה א' הקב"ה אתם מכרתם בנה של רחל בחמש סלעים, לפיכך יתן כל אחד מכם חמש סלעים של בן במנה צורי.
